הזכות לספח
פרופ’ אריה אלדד
שגריר ארה”ב בישראל, דייויד פרידמן התראיין לפני שבוע לניו יורק טיימס. ואמר , לראשונה מפי נציג אמריקאי בכיר ורשמי, כי “בנסיבות מסוימות, אני חושב שלישראל יש זכות להחזיק בחלק מהגדה המערבית”. ועוד הוסיף וגינה את תמיכת אובמה בהחלטה 2334 של מועצת הביטחון, בשלהי כהונתו העויינת . החלטה זו קבעה כזכור כי ההתנחלויות מנוגדות לחוק הבינלאומי. פרידמן אמר כי ההחלטה הזו של מועצת הביטחון חיזקה את ביטחונם של הפלשתינאים כי כל “הגדה המערבית” וירושלים שייכים להם. הוא, לעומת זאת, בטוח שהם טועים: “אין ספק כי ישראל זכאית לשמור לפחות נתח מהגדה”.
אמר – והשמיים לא נפלו.
הפלשתינאים קוננו. חוסיין א-שייח אמר שזה מוכיח שתכנית המאה של טראמפ תקבֵּע את הכיבוש. סאיב עריקאת קרא למנהיגי העולם הערבי להגיב בהחרמת הפסגה בבחריין. בתגובה הודיעו מצריים ירדן ומרוקו שדווקא יגיעו. הפלשתינאים שוב הבינו שחוץ מתורכיה ואיראן – לא נשארו להם חברים. מערב אירופה מחתה רפות ונפנתה לצרותיה. שר החוץ הצרפתי אשר ביקר במרוקו מלמל משהו כמו “הצעדים של הממשל האמריקאי הם בגדר מאמץ שלא יכול להעניק שלווה”, וגם הזכיר שצרפת, כמו האיחוד האירופי כולו מתנגדים להכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל. מארחיו המרוקאים אפילו לא טרחו להתפתל במשפטים דיפלומטיים נבובים מעין אלו. למזרח אירופה זה בכלל לא הזיז.
איימן עודה ואחמד טיבי ממש איבדו את זה. “פרידמן פושע בינלאומי” אמר טיבי. לו אני השגריר פרידמן – טיבי היה מקבל הודעה לקונית בדואר שהויזה שלו לארה”ב מבוטלת. ושילך לחפש את החברים שלו במוקטעה.
גם המעט ממה שנשאר מהשמאל הישראלי הביע זעזוע. יו”ר מר”צ, תמר זנדברג, השתלחה בשגריר פרידמן וניסתה לעצבן את שולחיו בוושינגטון “הוא צריך לזכור שהוא שגריר ארה”ב לישראל ולא למדינת ההתנחלויות” אבל לאחר כמה סיסמאות עבשות על “חיים של שלום ללא כיבוש” נשמעה ככובשת אנחה באומרה כי כנראה “הממשל האמריקאי החליט לשרת את הימין הקיצוני בלבד”. “שלום עכשיו” ( זוכרים? נשמע מוכר?) קראה לטראמפ להדיח את פרידמן. ודין יששכרוף , זה מ”שוברים שתיקה” התמנה לדובר של איימן עודה. טוב, אולי זה לא קשור ישירות להצהרה של פרידמן, אבל עדיין משעשע. כאילו לא היה ברור לנו תמיד את מי משרתים החברה המצוינים מ”שוברים שתיקה”.
וזהו. עד כאן התגובות לאחת ההצהרות החשובות שהושמעו בשנים האחרונות בהקשר “הסכסוך”.
ברור כי השגריר פרידמן לא אמר את הדברים על דעתו בלבד. לא נשמעו שום גינוי או הכחשה מצד מחלקת המדינה או הבית הלבן. ולפיכך יש להניח כי מדובר במידע מדוד המשוחרר להכנת דעת הקהל בישראל , ברש”פ, במדינות ערב ובמערב לקראת “תכנית המאה” של טראמפ. זו תכיל כמה מהלכים שישראל אינה יכולה לקבל בשום אופן, ובהם העברת חלקים מירושלים לריבונות פלשתינאית, אבל הפלשתינאים ידחו מיד את התכנית ואפילו את הכסף האמריקאי אינם מוכנים לקבל אם הוא כרוך בריבונות ישראל בעיר העתיקה ובהתנחלויות ביו”ש. ולכן, כשגם פרידמן מבין שאין זה סביר להניח שהתכנית תביא במהירה לשלום במזרח התיכון – אנו נשארים עם הצהרה אמריקאית ראשונה על הכרה בזכותה של ישראל לספח חלקים מיהודה והשומרון.
יש לשים לב להתפתחות ההדרגתית: ההכרה בירושלים כבירת ישראל היתה הכרה “דה יורה”, להלכה, במה שקיים “דה פקטו”, למעשה, למעלה מ70 שנה. ההכרה בהחלת החוק הישראלי ברמת הגולן היתה גם היא הכרה בדיעבד במעשה עשוי, במה שחוקקה ממשלת בגין לפני 38 שנים.
אבל לעומת שתי ההכרות אלה – ההכרה בזכות לספח חלקים מיו”ש עוד לפני שישראל עשתה זאת בפועל – חשובה שבעתיים. ארה”ב מכירה בזכות, ושוללת בכך את הקביעה כי מדובר ב”שטח כבוש” שסיפוחו מנוגד לדין הבינלאומי. הכרה זו נשענת על הטיעון הישראלי הוותיק כי לא כבשנו את השטח מידי שום מדינה ריבונית שהחזיקה בו כדין. כידוע כבשה ירדן את השטח ב1948, סיפחה אותו, אך לא זכתה להכרה בינלאומית וויתרה עליו סופית ב1988. הימין טען כך תמיד. השמאל הפוסט ציוני שלא רצה בארץ ישראל השלמה מיהר להמציא, או לאמץ, את הטענה המשפטית לאי חוקיות. ומה על ירושלים? איך היא הפכה “חוקית”? ולוד ורמלה? הרי רק בדרך הכיבוש שהרחיב את גבולות כ”ט בנובמבר הפכו אלו לחלק ממדינת ישראל. אלא מה , אמר השמאל – גבולות 4 ביוני 67 זכו להכרת העולם. יפה. נתעלם לרגע מהעובדה שעד מלחמת ששת הימים היה הקו הירוק “קו שביתת הנשק ” שעתיד להיות מוחלף בגבול בינלאומי מוכר רק במסגרת הסכם שלום. אבל נניח לזוטות עקרוניות מעין אלו. מעט-מעט, אט-אט יכיר העולם גם בגבולות 10 ביוני 67.
לפיכך עומדת ישראל בפני הזדמנות היסטורית נדירה למימוש מקצת הישגיה במלחמת ששת הימים. גם אם תסתפק לפי שעה רק בהחלת ריבונות על כל שטחי C, ובכללם כל שטחי ההתיישבות היהודית ביו”ש – תיצור בכך מצב בלתי הפיך שימנע הקמת מדינה ערבית עצמאית בלב ארץ ישראל. חלון ההזדמנויות הזה עלול להיסגר אם טראמפ לא ישוב וייבחר.
רק עוד מכשול קטן עוד ניצב בפנינו: בנימין נתניהו.
מיד לאחר הידיעה על הצהרתו של השגריר פרידמן ציטטה סוכנות הידיעות רויטרס בכיר אמריקני שאמר כי “ישראל לא הציגה לארצות הברית תכנית לסיפוח חד-צדדי מצד ישראל של חלקים מהגדה המערבית”. לדבריו, לא מתנהל דיון בנושא זה.
הבנתם את זה? טראמפ ופרידמן עקפו את נתניהו מימין. הם כבר מוכנים להכיר, אבל ישראל אפילו עוד לא ביקשה. גם האמריקאים מבינים שהצהרות נתניהו ערב הבחירות על כוונתו להחיל את החוק הישראלי על כל ההתיישבות היהודית שוות כקליפת השום. לו רק היו גבאי ורוסו מוכנים להצטרף לקואליציית נתניהו – היתה הצהרת הסיפוח מתאדה דרך אותה ארובה בה התאיידו ההבטחות לריסון בג”צ. הרי אין ספק כי מי שלא מתכוון, למרות התחייבויותיו המפורשות, להרוס כמה צריפים בלתי חוקיים בחאן אל אחמר כשבידו אישור בג”צ לעשות זאת – חף מכל כוונה לספח את היישובים היהודיים ביו”ש. איש לא מנע זאת ממנו בשנתיים האחרונות .
ולכן חשוב מאד להקים בשבועות הקרובים גוש לאומי מאוחד, ימינה לליכוד, שיתנה את כניסתו לקואליציה רק בענין אחד : ריבונות. רק גוש כזה יצליח לכפות מהלך כזה על נתניהו. להקמת מדינה פלשתינאית תמיד יוכל לסמוך על השמאל, אך כיון שזה לא על הפרק, וודאי לא נסיגה חד צדדית, וכחול לבן לא יצטרפו לממשלתו בזכות ערימת התיקים הפליליים שלו – יש סיכוי , לראשונה , לדחוק גם את נתניהו למהלך הזה. אבל אם המריבות הפנימיות בין סמוטריץ לפרץ, בין פרץ לאיתמר בן גביר, בינם לבין בנט ושקד ופייגלין – יצליחו לסכל מהלך איחוד -הם יהיו האשמים בהחמצת ההזדמנות ההיסטורית הזאת .
כתבות נוספות
