הדתה שמדתה
פרופ’ אריה אלדד
שלושה חברי כנסת , תמר זנדברג ממר”צ, קסניה סבטלובה ועומר בר לב מהמחנה הציוני, הקימו השבוע שדולה חדשה בכנסת. השדולה החילונית. ואף שההודעה, כמו כל הודעה על הקמת שדולה בכנסת, הופצה בודאי לתיבות הדואר האלקטרוני של חברי הכנסת, רק שלושתם נרשמו והם כולם יושבי ראש. ( היו עוד כמה שנכנסו, הצטלמו, אמרו משהו והסתלקו, בלי להתפקד לשדולה עצמה). באתר הכנסת מופיעים משום מה רק שני חברי כנסת כחברים בשדולה.
השדולה החילונית מייצגת בכנסת את החילונים בישראל, טוב, אולי לא את כל החילונים. כי אלו רבים מאד, אבל לפחות את אלו שמתנגדים לכפייה דתית. בסדר, כנראה לא את כולם, כי גם דתיים רבים אינם רוצים שאמונתם תיכפה על מישהו. ולפיכך נראה כי השדולה החדשה רק את חברי “הפורום החילוני”, קומץ הורים לילדי בתי ספר ממלכתיים שהחליטו לחשוף את מה שהם מכנים “הדתה” : הכנסת תכנים “דתיים” בדלת האחורית. לא במסגרת שיעורי תנ”ך או מורשת ישראל, אלא גם בשיעורי המדע, בספרי הלימוד בגיאורפיה וטבע, ואולי גם במתימטיקה והיסטוריה. ומכאן הם מפליגים למלחמה נגד כל גילויי דת ישראל במרחב הציבורי.
מראש אומר : גם אני סבור שאין צורך ללמד בשיעורי טבע שהכינים נוצרות מעפר. וכשמלמדים על גוף האדם אין צורך להתעקש על כך שהמוסר שוכן בכליות, או שההבדל העיקרי בין העגל לסייח הוא היותו של הראשון מקור חשוב לאומצות כשרות. אבל כשמלמדים היסטוריה של המדע חשוב ללמד גם מה חשבו הקדמונים – ובהם גם אבותינו – על מוצא מינים שונים. על תפקידם של אברים שונים בגוף, וחשוב, שגם יהודי חילוני ידע מה כשר ומה אינו כשר. כי זה חלק מהזהות היהודית שלו, מהתרבות שלו, גם אם אינו שומר מצוות.
כמה יהודים חילונים יש בארץ? אין תשובה חדה וברורה לשאלה כזאת. זוהי כמובן הגדרה עצמית. הדרך שאדם רואה את עצמו. בשנת 2007 ניסה המכון הישראלי לדמוקרטיה לענות על השאלה באמצעות סקר. והגיע למסקנה כי יש רק כ20% חילונים. חודשים אחדים אחר כך ( ואולי בגלל מחאות קולניות) ערך סקר נוסף והפעם מצא כי 51% מהאוכלוסיה היהודית מגדירים עצמם חילונים. איך ייתכן? בסקרים מעין אלו הכל תלוי כמובן בניסוח השאלה ( ולעיתים גם בתוצאה אותה רוצה החוקר להשיג). סקרים אחרים הציגו שיעורים שנעו בין 42%-48%. אין תוצאה פשוטה אחת כי גם רבים מ”החילונים” אומרים כי הם שומרים מצוות מסויימות : הם ימולו את בניהם, יקבעו מזוזה בפתח הבית, ישתתפו בסדר פסח או יצומו ביום הכיפורים. רבים גם יימנעו מאכילת חזיר גם אם אינם מקפידים להמתין שש שעות בין הסטייק להפוך הנטול שלהם. הם יסבירו זאת בחשיבות המסורת, ובהיות מנהגים אלו חלק מהותי מהתרבות היהודית ולכן גם מהזהות שלהם.
אבל בין אם נגזים מאד בשיעור החילונים המובהקים באוכלוסיה היהודית ובין אם נקבל את טענתם כי הם מהווים כבר מיעוט נרדף, הנמחץ תחת משקלות “ההדתה”, שהפך קרבן לכפייה דתית הפושה בישראל כטענתם – איך זה שרק שלושה מחברי הכנסת הצטרפו לשדולה החילונית?
קשה לקבל את ההסבר של חברי השדולה החדשה כי שאר חברי הכנסת החילונים חוששים מרדיפה אם יעזו לצאת בגלוי נגד הדת. אולי יש לחפש את הסיבה האמיתית בכך שרוב הישראלים באמת אינם חשים שמנסים להמיר את חילוניותם ולהופכם לשומרי מצוות. רוב הישראלים מכבדים את מסורת העם ותרבותו, גם אם אינם מקיימים את כל תרי”ג. אך אולי הסיבה החשובה ביותר להתפקדות הדלה לשדולה החדשה היא בכך שהחילוניות הישראלית אינה מצליחה לייצב הגדרה חיובית, והם מוגדרים בעיקר על פי מה שהם לא: לא דתיים. לא מאמינים. לא מסורתיים.
במפגש ההיסטורי הידוע בין הרב אברהם ישעיהו קרליץ, “החזון איש”, לדוד בן גוריון בשנת 1952, הביא “החזון איש” את משל העגלה המלאה והעגלה הריקה. כל חילוני אמיתי מתקומם בזעם למשמע המשל הזה. כי הרי עגלתו מלאה מכל טוב : כל מכמני העולם התרבותי העשיר והמופלא של התרבות האנושית, והיצירה הישראלית החדשה, ערכים אוניברסליים ולאומיים. אבל כל הסחורה החשובה בעגלה הזאת, אינה מצליחה לתרום לזהות הייחודית של היהודי. אלו ערכים כלל אנושיים. והוא , הישראלי החילוני המצוי, כמו רוב בני האדם , זקוק גם להגדרה מצומצמת יותר: לאיזה שבט הוא שייך. לאיזה עם. מה היא היהדות בשבילו. זכור לי בצער יהודי חשוב, שנשא בעבר בתפקידים ממלכתיים רמים מאד, שפעם נסעתי עימו לבקר בקריה למחקר גרעיני בדימונה וחיפשנו נושאים להעביר בהם את הדרך הארוכה. הוא הגדיר עצמו בראש ובראשונה “ישראלי” ורק אחר כך יהודי. וכששאלתי אותו מה מרכיב את ה”ישראליות” שלו, ענה : עברית, שירות צבאי ושירי עם ישראלים. להוגי דעות יהודים-חילונים-ישראלים יש בודאי תשובות טובות מזו. אבל רוב הישראלים החילונים אינם הוגי דעות. ועל פי רוב הסקרים הם מגדירים עצמם בראש ובראשונה כיהודים, ומתקשים להגדיר את החילוניות שלהם במונחים אוניברסליים, גיאורפיים, היסטוריים או אנטי- דתיים בלבד.
יש בודאי רבבות ישראלים שכועסים אם אינם יכולים לערוך קניות בשבת, לנסוע בתחבורה ציבורית לים בשבת, להתחתן ולהתגרש כרצונם ולא באמצעות הרבנות, או כשהילד חוזר מבית הספר , והם מחטטים בספרי הלימוד שלו כדי לראות אם בספר גיאוגרפיה לא כתוב, אלוהים ישמור, שהעולם נברא בדיוק לפני התשע”ח שנים. יש ודאי רבבות כאלה, באוכלוסיה של מיליוני יהודים בארץ.
אבל מאות האלפים, אולי מיליוני “החילונים” אינם כאלה. הם רוצים לחיות במדינה יהודית שלא מתאפיינת רק בריכוז גבוה של כרומוזומים יהודיים דוברי עברית. הם רוצים להיות גם חלק מהתרבות היהודית. והם יודעים כי היהדות היא תופעה ייחודית : דת ולאום שאינם ניתנים להפרדה.
ביום ד’ השבוע חל ראש חדש שבט. יום פטירתו של אבי-מורי, פרופ’ ישראל אלדד. עשרים ושתיים שנים למותו. במאמרו “אמנות האמונה” שכתב לפני 38 שנים, הוא כותב על האדם שנברא בצלם אלוהים. וכשם שאלוהים “מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית” (מתפילת שחרית), גם האדם חייב להצדיק יום-יום את צלם אלוהים שניתן בו. האדם יכול ליצור, וגם יצירה היא תוספת וחידוש לעולם. “רק מי שכופר לחלוטין בקיומו של אלוהים” כותב אבא שלי, “מעניק לאדם את כוח הבריאה יש מאין. כי אם אין אלוהים – ממילא אין משמעות לביטוי ‘אדם בצלם אלוהים’. אז מנין בכל זאת המושג ‘אלוהים’? אלו הכופרים בעצם קיומו טוענים כי ‘האדם ברא את אלוהים’, כלומר המציא את המושג ומשמעותו. באירוניה שלו מגיש אבי מורי לאותם שאינם מאמינים, את הפרדוקס הידוע : “גדול אדם היוצר אלוהים, מאלוהים היוצר אדם. כי האדם ש’יצר אלוהים’ – יצר משהו הגדול ממנו עצמו. ואילו אלוהים שיצר אדם – יצר משהו נחות ממנו עצמו.” וכמו כל פרדוקס – הוא מעגלי. שלושת חברי השדולה החילונית מוזמנים לפצח אותו במקום להילחם בתחנות רוח.
כתבות נוספות
