הדרה שמדרה
פרופ’ אריה אלדד
המאמר הזה נכתב בתחושה ברורה של כניסה לשדה מוקשים.
בשבוע שהכל עסקו בעדי המדינה המתרבים בחקירות נתניהו – התרוצצה ברשתות החברתיות האמירה כי גם בתחום זה בולטת האפלייה הקשה נגד נשים ומזרחיים : בין כל עדי המדינה אין אשה ואין מזרחי.
כמו בכל בדיחה גם בזאת יש כמובן גרעין של אמת. לא זאת המנסה להתחנף למגזר ולמגדר, ולהגיד: אלו ואלו אינם מפונקים כמו הגברים האשכנזים שנשברו אחרי כמה עקיצות פשפשים והחלו לזמר, אלא אמת אחרת : שהגזמנו כבר עם כל קשקושי “ההדרה” הזאת. שנמאס. ואין מצב שתתפרסם רשימה של ארבעה בני אדם ובה רק גברים – בלי שאיזו טמבל יתחיל לצעוק שמדובר בהדרה, גם אם מדובר ברשימה של ארבעה חושפי- שחיתות-מנקי-אורוות -גיבורים, או סתם עבריינים שהעדיפו להיות עדי מדינה.
מסכן שר המדע אופיר אקוניס. נפל בגורלו להיות השר המשיב מטעם הממשלה בדיון לכבוד יום האשה הבינלאומי.( עוד אחד ברשימה המיותרת כולה של “ימים בינלאומיים”) השר אקוניס התכוון כנראה לציין את תרומתן העצומה של הנשים לתרבות, לחברה, לפוליטיקה ולמדע. והכין רשימה, אבל בדרך הסתבך כשפנה לחברות הכנסת ולשאר הנשים ביקום וקרא להן ליטול דוגמא מאינדירה גנדי ומרגרט תאצ’ר במקום להתבכיין בנוסח “אכלו לי שתו לי”. “אם תתבכיינו – לא תהיו מנהיגות” אמר.
הופה.
פרק הזמן הקצר ביותר הניתן למדידה בפיסיקה היה פעם זה שבין חילופי האור ברמזור מאדום לצהוב – ועד שהמכונית שמאחוריך צופרת. היום זהו פרק הזמן העובר בין אמירה כזאת של מישהו ובין תגובתה של יו”ר נעמ”ת , שהגדירה את הדברים : “התבטאות אומללה ומלאת שנאת נשים ובורות”. והוסיפה כי “על ראש הממשלה להשמיע את קולו, להתנער מדברי השר שלו ולהבהיר שאין מדובר בעמדת הממשלה” .
אקוניס המסכן , לו היה שומר על התואר “שר המדע והחלל” היה לו לפחות לאן לברוח. אך באין חלל עלה שוב לדוכן להתנצל כי פגע בקודש הקודשים ודרך ברגליו הגסות בחצרות מקדש ההדרה. כי יש דברים שאין למתוח עליהם ביקורת. גם להתוכח אסור. בארה”ב כל מתווכח בנושאים אלו במכללה – נחשב תוקפן אלים. ובקרוב הוא כנראה גם יוגדר אנס. מותר להגיד למתנחלים או לערבים לא להתבכיין. לא לחברות כנסת.
הטירוף משתלט. שמעתי כי בארה”ב דנים ברצינות בשאלה אם זה תקין פוליטית לאמר “איש” ו”אשה”. כי זה שיפוטי. זה מכתיב למישהו/מישהי איך עליהם להגדיר את עצמם, ואולי הם שייכים לאלו שטרם החליטו או שמסרבים להחליט או מבולבלים מכל סוג אחר. (מוקש. ברור לי: דרכתי על מוקש. אבל באמת נמאס מזה שאסור כבר לדבר בשפת בני אדם) ולכן יש הגורסים כי הכינוי הנכון לגבר הוא “בעל אבר מין זכרי”.
הבדלי השכר בין גברים לנשים באותו תפקיד בדיוק הם תופעה מבישה שיש להכחיד. כאן ראוי שיהיה שוויון מוחלט. אבל דרישת שוויון מוחלט בין המינים ברשימת חתני פרס ישראל – מעוותת את משמעות הפרס. אפשר לדרוש ייצוג שווה למינים בועדה הבוחרת את חתני הפרס – אך לא ברשימת מקבליו. מין הזוכה אינו רלוונטי. כשם שאין לדרוש רוטציה בנשיאות בית המשפט העליון בין גברים ונשים כי זה יהיה מטומטם. למי איכפת אם בראש בית המשפט העליון עומדת שופטת או שופט?
כשהתקינות הפוליטית רק מעצבנת – ניחא. כשהיא כבר גורמת נזק יש להיאבק נגדה. השבוע התפרסמו דבריו של ד”ר אורן שוורץ, ראש תחום שיקום הלוחם בצה”ל, מתוך כנס של חיל הרפואה שנערך בשנה שעברה. ד”ר שוורץ סקר שני מחזורי גיוס של חיילות לגדודים מעורבים (שבהם משרתים חיילים וחיילות, כמו קרקל) ב2012 וב2013. ומצא כי 28.3% מהחיילות נפצעות באימונים, כ20% יותר מאשר בנים, גם אובדן ימי האימונים היה דומה. שיעור שברי המאמץ בקרב חיילות היה גבוה ב60% מזה של החיילים, ובתוך שברי המאמץ הללו גם מסוכנים : באגן ובירך, כאלו היכולים לגרום נכות קשה וקבועה. נתונים אלו דומים למה שמתפרסם בספרות הרפואית על צבאות אחרים. ד”ר שוורץ מצטט מחקר של הצבא האמריקאי שקבע כי כושר ההרמה של נשים קטן ב47% מזה של גברים, יש להן 40% פחות כוח שריר ומהירות הצעד שלהן קטנה ב26% מזה של גברים. התוצאה מכך היא ששחרור עקב פציעות גדול פי 1.67 בנשים לעומת גברים, הנשירה מההכשרה – פי 2.5 ושיעור צריכת שירותי הרפואה בקרב חיילות גדול פי 9.2 (!!!) מזה של חיילים.
דובר צה”ל הזדרז להגיב, משום שזוהי סוגיה טעונה מאד. המשמעויות ההלכתיות לגבי חיילים דתיים גרמו לרבנים חרדליים מסוימים לקפוץ לזירה ולערבב שיקולי ביטחון רפואה והלכה. ומרגע שטיעונים כאלה מושלכים לזירת הויכוח לעולם כבר לא נדע מהי אמת מדעית ומהו ניסיון לערוך מניפולציה בנתונים . דובר צה”ל אישר את נכונות הנתונים שהביא ד”ר שוורץ. אבל אינם מעודכנים. זה היה לפני חמש שנים. היום המצב הרבה יותר טוב. צה”ל צמצם את הפגיעות בחיילות באופן דרמטי, באמצעות תזונה עתירת חלבון, תוספת סידן ו”סרגל מאמצים מותאם”. אך כיון שבמקביל , ובאותן יחידות חלה גם ירידה דומה במספר הפגיעות בחיילים ברור כי “סרגל מאמצים מותאם” זוהי שפה מכובסת להורדת הדרישות, הקטנת עומס האימונים וסילוק מרכיבים מסויימים ממבחני הכשירות. כתוצאה מכך – נפגעים פחות חיילים ופחות חיילות באימונים. זה מצוין. אך ברור כי ככל שההישג הוא תוצאה של הפחתת הדרישות – התוצאה היא יחידה עם כשירות נמוכה יותר. בהחלט ייתכן כי המטכ”ל משכיל להציב את גדוד הקרקל במקומות שבהן ממילא לא נדרשת כשירות של סיירת צנחנים. אבל ידוע כי שדה הקרב הוא ממלכת אי הודאות. ובמלחמה איננו יודעים תמיד איזו יחידה תידרש לעמוד במבחנים הקשים ביותר. אם היה ניתן לדון בסוגיה הזאת רק במבחני עלות-תועלת צבאיים או רפואיים – ניתן היה להגיע להחלטה מושכלת. אבל מרגע שנכנסו “עיקרון השוויון” והמאבק להשגתו , לסולם השיקולים – הדיון כבר לא ענייני.
לפני מאה שנים תבע האתוס הציוני כיבוש השמירה והעבודה . ב”חוות העלמות” בכינרת הכשירו עצמן נשים לעבודת השדה הקשה. ב”אגודת השומר” וב”גדוד העבודה” שרתו גם נשים. ” עומדים אנו במשמרת” הם שרו. “שומר חבר, חברה שומרת” תאר מציאות ציונית בארץ ישראל. השמירה היתה העיקר ולא השוויון. סלילת כביש טבריה-צמח היתה העיקר ולא מגדר העובדים. עם ירידת ערכן של המלאכות הללו התהפך גם סדר הקדימות. דומה שהיום השוויון עיקר, ומי שמעיז לטעון שביצועי היחידה חשובים יותר מהשוויון המגדרי – צפוי לסקילה תקשורתית.
כתבות נוספות
