הבנאליות של מגידו.
פרופ’ אריה אלדד
זו הייתה חנה ארנדט, מהוגי הדעות היהודים “הנחשבים” במאה הקודמת, שכתבה את “אייכמן בירושלים : דו”ח על הבנאליות של הרוע”. בספרה זה היא כופרת בהנחה שהאנטישמיות היא שהביאה להשמדת יהודי אירופה. הרוע האנושי הוא בנאלי, שגרתי, היא אומרת. האשמה נעוצה ב”חברת ההמונים” שבה כל בני האדם הפכו להיות “מיותרים באופן שווה” , פועלים כאוטומטים באופן יומיומי, בנאלי, ונגררים אחרי שאר השותפים בהמון. כך יכלה חנה ארנדט לייחס שותפות באשמת השמדת היהודים גם למנהיגי היהודים עצמם. ליודנראטים ששיתפו פעולה עם הגרמנים, והציבה את הרוצחים והנרצחים באותה עמדה. בכך הפכה ארנדט את עצמה לאחת מיוצרי הפוסט-מודרניזם, הפוסט-אמת. אין בעצם רעים וטובים. יש “פלורליזם פוליטי”. חשוב מאד לאמץ את נקודת המבט של הזולת. רק כך אפשר יהיה להגיע לשוויון אמיתי ולחירות אמיתית. בלה בלה בלה.
את הפוסט אמת הזאת, את הניסיון לשטוף את מוחנו בפלורליזם הממאיר שאינו מבחין בין רוצחים לנרצחים, שמתעלם מאידיאולוגיה שטנית של השמדת עם ומעדיפה את זוית הראייה האובייקטיבית לכאורה – אימצו בהתלהבות גם יוצרי “מגידו”. מיני סדרה המתעדת חיי מחבלים וסוהרים בכלא מגידו. אחרי צפייה מייגעת אך עיקשת בשלושה הפרקים, כמעט שלוש שעות , של הסדרה “מגידו” ששודרה ב”יס-דוקו” יכול הצופה מגטבורג בשבדיה או ממאדים למשוך בכתפיו בצער : איזו טרגדיה. כולם בסוף בני אדם. הרוצחים בכלא והסוהרים.
אבל למה להשתמש במילים קשות כמו “רוצחים”? כמעט שלוש שעות. אלף מחבלים מהחמאס, הפת”ח ו”החזית העממית”. ורק לשניות ספורות מבליחה על המסך דמותו של מחבל אחד, בסוודר אדום, שאומר שהוא נידון לתשעה מאסרי עולם ועוד חמישים שנה. “ועוד חמישים שנה” הוא צוחק. על מה? “הרגתי מתנחלים בגדה”. כל שאר המחבלים בסידרה אינם מספרים כי ידיהם טבולות בדם. כאילו סתם התאנו להם. כמעט כולם קרבנות של מעצרים מנהליים, כנראה שרירותיים, “רק” סייעו לפעולות, בכסף, או בנשק. גם משפחות המחבלים משתתפות בסרט. מבקרות בכלא, מחבקות בשמחה את המשתחררים.זה חיוני כמובן להצגתם כבני אדם. גם הן קורבנות. רק משפחות הנרצחים והנרצחים עצמם נעדרים. לא קיימים כלל. כלא מגידו מאוכלס באלף מחבלים שביצעו פשעים – ללא קרבנות. כי הרי המחבלים בעיני עצמם – ואולי גם בעיני יוצרי הסדרה – הם “לוחמי חופש”, וכדי לא לקלקל את המסר גם יוצרי הסדרה אינם מזכירים במילה את הנרצחים, את יתומיהם, הוריהם השכולים או האלמנות. זה עלול חלילה לגרום לצופה לחשוב שהמחבלים הם רעים. ואנחנו מתבקשים להשתכנע שהם בסך הכל בני אדם.
הסדרה “מגידו” מתיימרת להיות סדרה דוקומנטארית.אך היא אינה מציגה “אמת”. מאליו ברור כי עצם הכנסת צוותי הצילום לכלא משנה את המציאות. הרוצחים והסוהרים אינם מתנהגים כפי שהם נוהגים בדרך כלל. אין אלימות, אין מלשינים, אין אונס אסירים בידי אסירים, סמים או מלחמות בין ארגונים. אין גם התעללות או אלימות סוהרים . למרות שכל הללו מתקיימים בכל יום בבתי הסהר . כולם שחקנים. לא ראיתי כמובן את חומרי הגלם של הסדרה אך יש להניח כי העריכה מגמתית מאד, אם מתוך 1000 המחבלים רק אחד מודה לחצי רגע שרצח. האחרים אינם אומרים זאת למצלמה, או שלא נשאלו כלל, או שמראש בחרו יוצרי הסדרה לא באלו שרוצצו ראשי ילדים יהודים באבן או רצחו הורים לעיני ילדיהם. ואולי הללו באמת כבר לא היו בכלא מגידו כי נתניהו או שרון הספיקו לשחרר אותם באיזו עסקה או מחווה.
אבל אמת מזעזעת אחרת מבצבצת משלוש השעות הללו. אינני יודע אם החתומים על הסרט התכוונו להציפה, או שהיא חזקה מכל ניסיון לטייח או לטשטש. מפקדי הכלא עושים, ויעשו הכל כדי לשמור על “שקט תעשייתי”. דומה שהם מפחדים ממהומות ושביתות רעב, לא פחות ממה שהם חוששים כי “במשמרת שלהם” יחפרו המחבלים מנהרה ויברחו. למען האמת : לא היו בריחות רבות של מחבלים. ובאמת למה להם לברוח ולהסתכן? אמנם התאים צפופים, אך האסירים משתכרים יפה בשבתם בכלא. אבו מאזן משלם למשפחותיהם אלפי שקלים, לעיתים עשרות אלפי שקלים מידי חודש ( על פי הוותק , כלומר כמות דם היהודים שעל ידיהם). ואם יברחו הם יהפכו למבוקשים ועלולים לסיים את חייהם בהיתקלות עם חיילי צה”ל. ואם יהיה בהם עציר מנהלי שיפתח בשביתת רעב ממושכת – הוא ינצח בסופו של דבר את המדינה. היא אמנם חוקקה חוק מיותר המתיר “הזנה בכפייה” של אסירים שובתי רעב, אך ההסתדרות הרפואית התגייסה למאבק המחבלים, והודיעה כי היא אוסרת על חבריה להאכיל שובתי רעב בכפייה. ולפיכך מורים בתי המשפט על שחרורם אם נחלשו ואושפזו ויש חשש לחייהם.
כלא נפחא בדרום הפך – על פי ועדת החקירה של שב”ס עצמו – ל”גן עדן למחבלים” ששלטו למעשה בכלא והכתיבו לשלטונות הכלא את תנאי הכליאה. רק שיהיו בשקט. שלא ישתוללו. שלא ישבתו רעב. סרטונים שצולמו בידי המחבלים הכלואים תיעדו חאפלות ססגוניות, סעודות דשנות, והצבת תנאים אינסופיים מצד הכלואים כשמפקדי בתי הכלא נוטים להיענות להן. אמנם אם יתפסו בידיהם מכשיר טלפון או אשגרים ובהם הנחיות לחטיפת חיילים ותכנון פיגועים – ייענשו בבידוד וכבילה. אך אם כל האסירים בכלא יכריזו על שביתת רעב – יוחזרו ההטבות שנשללו. האסיר שקילל ודחף סוהר יישפט לעוד כמה שנות מאסר אך מה איכפת לו? ממילא הוא כבר נידון למאסר עולם וממילא הוא ממתין לשחרור במחווה הבאה. בעיסקה הבאה.
כאשר היה גלעד שליט נתון בידי החמאס בעזה התפרסמו שוב ושוב כתבות על “קייטנות המחבלים” בכלא: טלוויזיה בשלל ערוצים. לימודים אקדמאיים, סעודות פאר. הגשתי אז הצעת חוק האומרת כי כל עוד חטוף ישראלי בידי ארגון טרור אינו זוכה אפילו לביקורי נציג “הצלב האדום” – יישללו ביקורי המשפחות מהמחבלים הכלואים של אותו ארגון. זומנתי ללשכת ראש הממשלה נתניהו יחד עם עוד שני חברי כנסת מהליכוד שהגישו הצעות חוק דומות. נתניהו הפציר בנו להסיר את ההצעות הללו כי “ממילא אנו מצרים את רגלי הכלואים”. כתנא דמסייע לטיעוניו הביא נתניהו נציג שב”ס שסיפר לנו בגאווה גדולה כי המחבלים כבר אינם רשאים ללמוד לתואר שני בכלא וכי מספר ערוצי הטלוויזיה הפתוחים להם לצפייה צומצם לחמישה…
הקולנוע הפוליטי הישראלי הוא פוסט מודרני. אין אמת. אין טובים ורעים. ב”מגידו” כולם רק בני אדם. שייכים לארגונים. ארגון אחד נקרא חמאס, אחר נקרא שב”ס. הסוהרת עומדת דום בצפירה ליום השואה. המחבלים שרים שירי שחרור פלשתין, אבל בסופו של דבר – המחבלים וסוהריהם כאחד מעריצים את מסי, סוארס וניימאר. וזה מה שחשוב.
כתבות נוספות
