האמת ההיסטורית
פרופ’ אריה אלדד
המחנה הלאומי בישראל חי בצילה של “טראומה”. הפלת ממשלת שמיר ב1992 בידי הימין, וכתוצאה מכך – עליית השמאל לשלטון ואוסלו. ומאז הם נשבעים “לעולם לא עוד!”
אבל מה היה אז באמת ?
ב23 ביוני 1992 התקיימו הבחירות לכנסת ה-13. בכך הוקדמו בארבעה וחצי חודשים הבחירות שנועדו מראש להתקיים ב-3 בנובמבר באותה שנה. בבחירות הללו נכשל ראש הממשלה יצחק שמיר בנסיונו להיבחר שוב, ויצחק רבין, בראש מפלגת העבודה – הרכיב את הממשלה הבאה.ממשלה זו חתמה על הסכמי אוסלו.
ממשלת שמיר לא נפלה בהצבעת אי אימון. שמיר הקדים את הבחירות. אמנם מפלגות הימין “התחיה” ו”מולדת” פרשו מממשלתו על רקע השתתפותו בועידת מדריד. ( בראייה לאחור – מהלך מוטעה). ומפלגת ימין נוספת ,”צומת” בראשות רפאל איתן פרשה עוד קודם (על רקע המחלוקת ביחס לבחירה ישירה של ראש ממשלה) אבל מפלגות הימין שפרשו התחייבו לתמוך בממשלת שמיר “מבחוץ”, מן האופוזיציה, ולא להניח לשמאל להפילה בהצבעת אי אימון. ובכל זאת העדיף שמיר להקדים את הבחירות , לא בגלל פרופ’ יובל נאמן , מנהיג “התחיה” לא בגלל רחבעם זאבי “גנדי” מנהיג מולדת או רפאל איתן מנהיג “צומת” אלא בגלל המרורים שהשביעוהו חבריו לליכוד, והשחיתות שפשתה במעגלי השלטון, אם כי איש לא העלה אפילו ברמז טענה כי שמיר עצמו נגוע בשחיתות.
מה קרה בליכוד? היה רע לתפארת. השר יצחק מודעי וכמה ממקורביו פרשו מן הליכוד והקימו את “הסיעה לקידום הרעיון הציוני”. מודעי עצמו היה מוכן להמשיך להיות שר בממשלת שמיר רק אם זה יפקיד בידיו ערבות בנקאית בסך 10 מיליון שקלים שהוא יתמנה לשר אוצר בממשלה החדשה. שלושה מבכירי המפלגה, אריאל שרון דוד לוי ויצחק מודעי, שהתיימרו להיות “נאמנים לארץ ישראל” יותר מיצחק שמיר ( שלא נתן מילימטר אדמה לערבים, התנגד להכרה באש”פ, ושלל כל חייו הקמת מדינה פלשתינאית) כונו “החישוקאים” והאשימו את שמיר, פחות או יותר, בבגידה בעקרונות שלמות הארץ. לאן הגיעו הללו אחר כך – אנו זוכרים. שרון החריב 25 יישובים ב”התנתקות”, פילג את הליכוד והקים את “קדימה”. דוד לוי פרש מהליכוד והקים את “גשר” ולימים חבר למפלגת העבודה לרשימה אחת.אחר כך חזר – ושוב פרש. יצחק מודעי פרש מהליכוד, הקים את “המפלגה הליברלית החדשה”, ונכשל בבחירות 1992.סגן שר החוץ נתניהו התקשר מועידת מדריד לראשי “התחיה” ודרש לחשק את שמיר, ומה שעולל שרון לשמיר בשם ארץ ישראל והמאבק בטרור – לא עוללו לו אפילו יריביו פרס ורבין. התפטרותו של שרון וניסיון הפוטש ב”ליל המיקרופונים” ראוי היה שייחרטו בזיכרון של הליכוד עמוק הרבה יותר מהקדמת הבחירות במספר חודשים. הליכוד העמיד בראשו לימים את אותו אריאל שרון שריסק אותו, את ההתיישבות ואת הביטחון בעוטף עזה.
אבל קריאת הקרב המנצחת של יריבי הליכוד משמאל היתה “מושחתים נמאסתם”. השחיתות אכן כירסמה במפלגות הקואליציה של שמיר.
מבקרת המדינה, פירסמה סמוך לבחירות דו”ח חמור ביותר שכלל האשמות כנגד שרי ממשלה. פרשייה שקיבלה את תשומת לבו של הבוחר הייתה התנהלותה של לימור לבנת (אז עדיין לא חברת כנסת אלא מנכ”לית “מרכז הבנייה”), אשר קיימה אירועים ראוותניים על חשבון מרכז הבנייה.. בש”ס התקדמו והלכו חקירותיו של מנהיג המפלגה אריה דרעי באשמת שוחד, וח”כ יאיר לוי מש”ס הועמד לדין באשמת העברות כספים מושחתות מעמותת “אל המעיין”.גם הערבות הבנקאית שדרש מודעי מראש הממשלה תרמה את שלה, ופרשיות תא”ל רמי דותן בחיל האויר והרצת מניות הבנקים הוסיפו לתחושה כי המדינה שוקעת במדמנת שחיתות.
שמיר, שזיהה היטב את צלילת הליכוד בסקרים העריך יצליח לצמצם את הנזק אם יוקדמו הבחירות. אך זה היה מאוחר מדי. לו היו הבחירות מתקיימות במועדן (“והימין לא היה מפיל את ממשלת הימין”) היו התוצאות דומות. אולי גרועות יותר.
הטענה המקובלת היא שאת המסמר האחרון בארון הקבורה של ממשלת הימין נעצו מפלגות “התחיה” צומת” מולדת” והרב לוינגר שלא השכילו להתגבר על הסכסוכים האישיים, ולהתאחד לגוש אחד. מתימטית זה נכון. התחיה ומפלגתו של משה לוינגר לא עברו את אחוז החסימה ובכך אבדו למחנה הלאומי כ-3 מנדטים. אבדן מיותר וכואב. אבל “העבודה” בראשות רבין זכתה ב44 מנדטים, והליכוד רק ב32. הרכבת הממשלה הוטלה על רבין. לולא הפיצול והפילוג יכול היה הימין תיאורטית להציג “בלוק חוסם” של 62 מנדטים. אך גם בתמונה כזאת איש לא היה יכול לערוב לכך שש”ס, ו”יהדות התורה” היו מצטרפות בהכרח לממשלת ימין ולא למפלגת העבודה, כפי שאכן עשו.
ולפיכך “הטראומה” של 1992 שנחרטה בזיכרון כמהלך שבו “הימין הפיל ממשלת ימין” – לא היתה ולא נבראה. אם יש לקח ראוי להילמד מאותם ימים הוא – מלחמת חורמה בשחיתות והתלכדות סביב מנהיג ראוי, נאמן לארץ ישראל ונקי כפיים.
כתבות נוספות
