האמנם סתימת פיות? על פרק כ”ו בירמיהו. התפרסם באתר תנך929 7 אוגוסט 2016

האמנם “סתימת פיות”?
לירמיהו כ”ו
פרופ’ אריה אלדד.

בחצר המקדש ניצב ירמיהו. לשאת את נבואתו על החורבן הממשמש ובא אם העם לא ישוב מרוע מעלליו, מהשחיתות המוסרית והחברתית, ומהעבודה הזרה. המוני העולים למקדש, בהנהגת הכוהנים המשרתים בקודש, והנביאים, בלשון רבים, הסובבים בחצרות המקדש – כמעט עושים בו שפטים. ירמיהו מערער את בסיס האידיאולוגיה שלהם. הם , המרדימים את העם לבטוח בנצחיותו של המקדש, של ירושלים, של ממלכת יהודה, נחרדים כשמגיע הנביא הדחוי והמנודה, ומטיח בהם נבואת חורבן. וכשנזעקים שרי המלך למשמע המהומה – מתקיים המשפט. הכוהנים והנביאים והעם תובעים עונש מוות.
כל הששים אלי השוואות-בגרוש לימינו אנו, נדרשים מיד להשוואת הנביא האנטי-ממסדי, התובע צדק חברתי, ה”שמאלני”, המתנגד למרד בבבל – למי שנתפס בעיניהם כמקביליו בימינו. ואת המון העם, ובראשו כוהנים- מטעם, ו”נביאי השקר מטעם”, הממהרים לסכור את פיו של נביא הזעם – ל”ימין” של ישראל היום. “סתימת פיות” כאז כן עתה. גל פשיזם עכור הציף את ממלכת יהודה בשלהי ימיה, ממש כבימינו. ראו הוזהרנו.
לאט לכם, המשווים. מתון-מתון.
דומה כי גם באותם ימים הבדילו המוני העם בין נבואות מוסר וצדק, תביעה לזנוח אלילי נכר ולדבוק באלוהי ישראל ובתורתו – ובין תחזיות פוליטיות, גם כשאלו נמסרו לאחר הפתיח : כה אמר ה’ אלוהי ישראל.
התחזיות הפוליטיות של ירמיהו התממשו, בחלקן הגדול, אך רק בדיעבד יכול היה איש יהודה באותם ימים לדעת כי האוריינטציה הפרו בבלית שלו נכונה. וטעו אלו שהשליכו יהבם על האימפריה המצרית ( והסתמכו גם על התחייבויות מלכותיות קודמות לאחר כיבוש הארץ בידי פרעה נכה שהרג את יאשיהו). הרי ככלות הכל – גם לאוריינטציה המצרית היו נביאים שניבאו בשם ה’ והבטיחו מפלה בבלית קרובה. וע”ע חנניה בן עזור, שגם ירמיהו עצמו לא היה בטוח שאינו מדבר בשם ה’.
ולענין הרדיפה: מתנגדים פוליטיים לירמיהו היו מאז שפצה פיו להתנבא לראשונה. אך דווקא המימסד המלכותי הגן עליו, בימי יאשיהו המלך הצדיק, וגם שרי יהויקים זיכו אותו בדין, אולי בניגוד לתקוותו הנסתרת של המלך עצמו, שלא התלהב מתקשורת עויינת. ונאום בחצר המקדש בימי עלייה לרגל היה באותם ימים כנאום לאומה בשעת צפיית השיא בימינו. ירמיהו אולי נשנא על שום דעותיו אך צעדים מעשיים להצר את צעדיו, לכלוא אותו, ניסיונות לחסלו – אלו באו רק שנים מאוחר יותר, לאחר שעבר מהטפות מוסר לניסיונות המרדה פוליטיים ממש, כאשר שידל את העם להיכנע, או לערוק אל מחנה הבבלים הצר על העיר, ואל הכלא הושלך רק משעה שניסה לצאת את ירושלים, ומעשיו נתפסו בעיני השלטונות כבגידה ועריקה ממש. וגם אז – המלך צדקיהו הקל את תנאי כליאתו, והוא הועבר לחצר המטרה, שם המלך דאג לכלכלתו ולביטחונו האישי. ואל בור הטיט לטבוע בו הושלך רק בשיא המצור, כשהמשיך לנסות להמריד את העם נגד המלך, להיכנע לבבלים. גם בספר החוקים של מדינת ישראל היום – מעשה בגידה בשעת מלחמה דינו מוות. מאליו מובן כי באותם ימים, לו באמת ביקשו השלטונות “לסתום את פיו” לא היו מהססים לעשות זאת באופן בלתי הפיך. הרי חיסולם הפיסי של מתנגדי המשטר אינו המצאה של משטרים טוטליטאריים בימינו. ואם בימי השלטון האבסולוטי לא הצליחו לסתום את פי הנביא – ניתן להבין מדוע בימינו אנו מוקדש נפח תקשורתי עצום לכל המתלוננים על סתימת פיות ורדיפה פוליטית.
ובשולי הדברים : כאז כן עתה : כריכת תביעות חברתיות, מוסריות או דתיות בעסקת חבילה אחת עם תחזיות פוליטיות ותוכניות מדיניות – מקטינה מאד את סיכויי הצדק החברתי לנצח. עם יהודה לא רצה להיכנע לבבל. עם ישראל אמנם דורש צדק חברתי אבל אינו מבין מדוע עליו לקנות באותו כרטיס גם כניעה לערבים.