האיש שלא ידע דבר – למאיר דגן

פרופ’ אריה אלדד

הייתי חבר כנסת חדש. פרשת פולארד הטרידה אותי כבר שנים רבות. וכשהגעתי לכנסת הצטרפתי לשדולה שנאבקה לשחרורו. במהרה למדתי שהאמצעים העומדים לרשותנו דלים. עצומות וקריאות פומביות ותו לא.
ניסיתי להבין מה שורש הסירוב האמריקאי העיקש לשחררו. מאיר דגן היה ראש המוסד. ביקשתי פגישה. בשעת ערב מאוחרת הוא היה במשרדו. במטה המוסד.
הלשכה היתה נינוחה מאד. קפה ומקטרת. רק תמונת סבא שלו , שהייתה תלויה בלשכה, דקות או שניות לפני שהגרמנים רוצחים אותו, הכניסה צרימה מכוונת לאוירה שהיתה עשויה, בלעדיה, להיות משרדו של איש רוח. ידיו של סבא שלו, ספק מורמות לכניעה, ספק מאוגרפות, בלי ספק ריקות, היו הציר עליו נסבה השיחה. דגן הסביר לי, ודאי כמו לכל מי שהגיע ללשכתו, מהי התמונה ומה משמעותה לגביו. ידיו שלו לעולם לא יהיו מורמות לכניעה. לעולם לא עוד ריקות. תמיד נכונות למלחמה בכל מי שמאיים עליו. על עם ישראל.
ואז הגענו לפולארד. הצגתי את שאלותי. דגן הקדים והסביר לי שכמובן אין לו דבר וחצי דבר עם הפרשה. פולארד לא הופעל בידי המוסד. הוא אינו יודע דבר על גיוסו, הפעלתו, תפיסתו והפללתו. ודאי אינו יודע מדוע האמריקאים מתעקשים.
ואז , תחת הכותרת “אני יכול רק לשער” – הסביר לי הכל.
דגן לא ידע דבר על המון דברים. לא על הכור הגרעיני בסוריה ועל השמדתו. לא על תוחלת חייהם הקצרה עד להדאיג של מדעני הגרעין והרקטות האיראניים. לא על מותו החטוף של עימאד מורניה. גם לא על פטירתו האלימה של מחמוד אל מבחוח בדובאי, בפעולה שנראתה יותר כמו מבחני בד לסרט פעולה מאשר פעולת מוסד נקיה ושקטה. גם עליה לא ידע דגן דבר, אך הסתייג מהקביעה שסוכנים רבים נחשפו ו”נשרפו” במהלכה. פאה נכרית אחרת, כובע ומשקפיים -והסוכן יכול לצאת לעוד פעולה. כך אמר, מתוך חוסר ידיעה מרגיע.
רק כשסיים את תפקידו במוסד – החל לפתע לדעת דברים. אחד מהם היה מה שאמר באורח נחרץ כנגד תקיפה ישראלית באיראן. חשבתי אז , ועדיין אני סבור כך, כי ההמנעות מתקיפה היתה טעות נוראה. אבל גם כשהבנתי כי אפשר וכובד משקלה של עמדתו גרם לנתניהו וברק לעצור – לא חשדתי לרגע שמא מניעים זרים מסתתרים מאחרי התנגדותו. ידעתי שידיו הריקות של סבא שלו מרחפות לנגד עיניו בכל אשר ילך.
שנים רבות קודם לכן עלתה בדיון שיבוצים במטכ”ל מועמדות לקידום של קצין רפואה פלוני. קצין חביב, איש רעים להתרועע, שלא הערכתי במיוחד את כישוריו המקצועיים. הוא היה “איש של דגן” כיון ששרת תחת פיקודו במספר יחידות. חששתי שדגן יטיל את מלוא כובד משקלו בדיון , והוא יועדף על פני מועמד טוב יותר. הגעתי לדיון והבעתי את דעתי. לאחר מכן יצאתי. ספרו לי שדגן אמר בדיון שלמרות שהוא מכיר את המועמד ומחבב אותו – הוא ממליץ “להקשיב לאיש המקצוע”. השיקול שלו היה ענייני לחלוטין.
פעם שמעתי אותו מסביר מה ההבדל בדרך קבלת ההחלטות של שרון, אולמרט ונתניהו. ההבדל הוא איפה אתה אוכל פלאפל. אמר.
כשהיה מביא פעולה לאישור לנתניהו – והיה זוכה לקבל את אישורו – היה מחליט היכן לעצור לפלאפל בדרך מירושלים לתל אביב על פי מידת הסיכון בפעולה. אם קיבל אישור לפעולה מסובכת היה עוצר בקסטל. אם הפעולה הייתה פשוטה יכול היה להרחיק עד אבו גוש. בשני המקרים ידע כי קרוב לודאי שיגיע טלפון מלשכת ראש הממשלה הקורא לו לשוב ולדון בתכנית ובאישורה.
הוא לא סיפר כמה פעמים מיהר לאכול פלאפל בדרך כשעבד עם אריאל שרון ואהוד אולמרט.
לוחם גיבור אבד לנו במותו. אני מקוה שמשפחתו תשלח את העתק התמונה של סבא שלו למוסד. צריך שתהיה תלויה שם תמיד.