שר התעשייה המסחר והתעסוקה נפתלי בנט, ודאי מנסה בימים אלו למצוא משקיע למפעל לייצור מראות.
תעשיית מראות היא תעשייה מסורתית, ישנה. לא היי-טק. ובכל זאת המראות הנדרשות היום למנהיג הבית היהודי ולכל חברי סיעתו הן מתוחכמות מאד. חדשניות. הרעיון אמנם ישן, , ג’ורג’ אורוול כתב עליו ב”1984″, “אמת היא שקר. מלחמה היא שלום “אבל טרם נמצא המדען שייצר כאלה.
הרעיון פשוט : דרושה מראה שמציגה בפניך מה שהיית רוצה להיות. לא מה שאתה באמת.
כאשר מכריז בנט “הוכחנו שאפשר לקיים משא ומתן בלי תנאים מוקדמים” לאן הוא דוחף את 104 הרוצחים שהממשלה בה הוא חבר משחררת?
היכן המראה שתוסיף את המילה “בלי” כשכל כך צריכים אותה?
היכן המראה שתאפשר לאורי אריאל לקום בבקר, להתבונן במראה, ולשכוח שהאיש הניבט אליו ממנה הצביע אתמול כמובן “נגד” אבל הבקר הוא הולך לעבודה כחבר בממשלה שמשחררת רוצחים “כמחווה “. והיכן היא המראה שתוסיף את המילה “לא” לחוק יסוד: הממשלה האומר בסעיף 4 שלו “הממשלה אחראית בפני הכנסת אחריות משותפת”. למה
שכני וידידי אורי אריאל, מהיום בבקר, גם כשהוא הולך לזרוק זבל לפח השכונתי, אחראי בעיני בדיוק כמו נתניהו לשחרור רוצחים? איפה המראה שתוכל להפוך את המציאות?
והיכן היא המראה שתאפשר לאורית סטרוק, יושבת ראש השדולה למען ארץ ישראל לראות במראה מישהי אחרת, לא חברה בקואליציה שמשחררת רוצחים רק כדי לשבת עם אבו מאזן, רק כדי שאפשר יהיה לדון עימו על מסירת חבלי ארץ ישראל לערבים. אורית אחרת, האמיתית, לא חברה בקואליציה שתצביע השבוע בעד התקציב שיסלול את דרכו הבטוחה של נתניהו לעקור רבבות מתנחלים. איפה המדע כשצריכים אותו?
כאשר חברי הבית היהודי אומרים – לעצמם ולתקשורת – כי תמורת שחרור הרוצחים וויתר נתניהו על הקפאת הבנייה הם ודאי מקווים שהציבור יאמין להם. אבל בבקר,- הוי המראה הארורה!- שוב נשקפת מולם דמותו של מי שיודע שאת הבתים האלה הבטיחו, אחרי מיגרון, ואחרי האולפנה, ובבחירות , ובמאה הצהרות שונות. גם הם יודעים שמכונית שמוכרים אותה עשר פעמים ערכה יורד פלאים גם אם לא נסעו בה אף קילומטר. ו”אלפי יחידות הדיור” שייבנו על ידי הממשלה ביו”ש ובירושלים הן בדיוק אותן אלפי דירות שהובטחו ולא נבנו כבר בעבר. וההבטחה הנוכחית היא הבטחה ממוחזרת. שקרית כמו הקודמות.
בספר המופת “אליס בארץ המראות” פוגשת אליס בהמפטי דמפטי. יצור דמוי ביצה. כך מתנהלת השיחה ביניהם:
“כשאני משתמש במילה,” אמר המפטי דמפטי בנימה של בוז ניכר,
“מובנה הוא בדיוק המובן שאני בוחר בשבילה – לא פחות ולא יותר.”
“השאלה היא,” אמרה אליס, “אם אתה יכול לכפות על מילים מובנים כל כך רבים ושונים.”
“השאלה היא,” אמר המפטי דמפטי, “מי כאן האדון – זה הכול”.
כתבות נוספות
