דמו בראשו
פרופ’ אריה אלדד
אדם התעורר בביתו לפנות בקר במושב בית אלעזרי. מבחוץ נשמע רעש חשוד. הוא יצא החוצה ונשקו בידו. ראה שלוש דמויות ליד משאיתו שהותנעה. הוא צעק אליהם משהו. הם צעקו משהו אחר. לדברי האיש אחד מהם התקרב אליו ובידו משהו שנראה בדמדומי השחר כמוט. האיש ניסה לסגת הביתה. מעד ונפל. הדמות המשיכה להתקרב. הוא אומר שירה שלוש יריות אזהרה וברח הביתה. נעל את הדלת והתקשר למשטרה. השוטרים מצאו לא הרחק משם גופה.לידה כפפות וכלי פריצה. ההרוג – תושב חלחול בעל עבר פלילי בפריצות וגניבות.
בשעת כתיבת דברים אלו לא נתפסו עדיין שני הגנבים האחרים ולפיכך הגירסא שלהם אינה ידועה.אולי יבואו ויספרו כי ראו משאית דוממת ורצו לסייע לבעליה להתניע אותה.
האיש טוען לירי מתוך הגנה עצמית. יכול היה גם לטעון שניסה למנוע גניבת רכושו אחרי שפרצו לביתו או לחצרו, על פי מה שתוקן בחוק הידוע כ”חוק שי דרומי”. הייתי חבר כנסת ותמכתי בחוק. שי דרומי הרג גנב שפרץ לחצרו. לאחר תיקון החוק הועמד לדין רק באשמת שימוש בנשק שהחזיק בלי רישיון. רובה שהיה שייך לאביו.
מכת הגניבות היא מכת מדינה. החקלאים סובלים ממנה יותר מכל האחרים אם כי גם בערים הגדולות רבות הפריצות והגניבות. אני מסתכן באי תקינות פוליטית שאינה מעניינת אותי באמת : רוב הגניבות החקלאיות נעשות בידי ערבים. רוב הקרבנות הם בעלי משקים יהודיים. הרקע פלילי אבל פעמים רבות יש בו גם יסוד של עבריינות לאומנית. חקלאים יהודים רבים המרגישים כי אין מי שמגן עליהם פשוט הרימו ידיים. מכרו או נטשו את משקיהם כי לא היו יכולים לעמוד עוד בנטל הכלכלי של הגניבות. ולא היו יכולים לשמור בלילה ולעבוד ביום. ארגון “השומר החדש” על מאות המתנדבים שלו נותן מענה חלקי לבעייה. גם הם אינם יכולים להיות בכל מקום ובכל עת. כך בנגב, כך בגליל, כך גם במרכז הארץ, כמו במושב בית אלעזרי.
כשעלה הצורך בחקיקה בפרשת שי דרומי התלבטתי אם לא נכון יותר שאסתפק בתמיכה בו בהצבעה. ולא אהיה בין החותמים על הצעת החוק. חששתי שהתייצבות שלי בשורה הראשונה תהפוך את החוק ל”ימני”. חששתי שחוק צודק כזה יהפך לעוד סלע מחלוקת בין שמאל וימין, ולמרות הצדק הטבעי המונח בבסיסו – עלולה המחלוקת לעורר התנגדות לחוק מצד מי שחש עצמו חייב באופן אוטומטי להתייצב לצד הערבים, וזאת בנוסף לליברלים הספורים שטרם התעוררו משנתם כשפורץ משוטט בביתם או לכאלו שטענו כי חוק כזה יגרום לגנבים לבוא חמושים, ושהחוק יעורר גל עצום של “הוצאות להורג” של פורצים ערבים. בבחינת על ראש הגנב בוער הכובע. כך ממש חששתי שמא מאמר זה שלי עלול להזיק למי שהרג את הגנב.
ובכל זאת : מי שבא לבדו, או חמור מזה – בכנופיה, לפרוץ לביתו או לחצריו של אדם אחר, לגזול את רכושו ואגב כך גם לאיים על חייו – צריך לדעת שדמו בראשו. ואם יקום בעל הבית ונשקו בידו – אפשר שהפורץ לא יצא חי משם. במקום שהגנבים אינם פוחדים מהמשטרה כדאי שלפחות יפחדו מבעלי הבית.
כתבות נוספות
