די ל”כיבוש”
פרופ’ אריה אלדד
קציני מילואים בכירים הקוראים לעצמם “מפקדים למען ישראל” ניסו להמחיש לאזרחי ישראל מה יקרה אם ישראל תספח את יהודה והשומרון, ולכן הציפו את הארץ בכרזות ענק ובהם דגלי אש”פ. רק ראש עירית רמת גן, ישראל זינגר, לא הסכים לטמא את עירו בדגלי האויב. “פרסום מודעות שעליהן מתנוסס דגל פלסטין ברחבי העיר עלול לפגוע ברגשות התושבים”, אמר. כבוד לעירית רמת גן. תמה אני רק על ראשי ערים אחרות שתועבת דגלי הרצח של ארגון המחבלים אש”פ לא קוממה אותם. על “הלשעברים” אינני מתפלא. מתוך חרדה שמא יהפכו הערבים לרוב – הם מסייעים להם להניף את דגליהם בכל הארץ. כמו מי שחושש ביום גשם שמא תתיז עליו מכונית חולפת בוץ, וכדי להקדים תרופה למכה הוא משתכשך בשלולית.
את דגל אש”פ צריך לעקור מארץ ישראל. די לכיבוש הערבי! התשובה הלאומית לדגל הזה היא דגל ישראל בכל רחבי הארץ. אנו חייבים לסיים כל צורה של כיבוש בארצנו. את הכיבוש הערבי יש לחסל לאלתר. ולהתחיל בביטולם של כל סממני הריבונות שהעניקו ממשלות ישראל לדורותיהן למוסלמים בהר הבית.
אבל גם את “הכיבוש” יש לעקור משורש. על פי עצם הגדרתו של עם ישראל הוא אינו יכול להיות כובש בארץ ישראל, כשם שאנגלי אינו יכול להיות כובש באנגליה. חמישים שנה השלמנו עם רפיסותן של ממשלות ישראל שנמנעו מהחלת החוק הישראלי וסיפוח יהודה והשומרון למדינת ישראל – כפי שנעשה מיד לאחר מלחמת ששת הימים לגבי מזרח ירושלים. הממשלות שהסכימו למונח “כיבוש” גם אם כיבסו אותו במונח “תפיסה לוחמתית”. לא עוד.
שנים רבות מדי, מאז הסכמי אוסלו הטבולים בדם מאות יהודים, השלמנו עם האמירה כי רק פתרון “שתי מדינות לשני עמים” יביא שלום. שלושה שקרים במשפט אחד. התרגלנו לשקר האומר שהפלשתינאים הם בכלל “עם”, כי ייתכן שלום איתם. וכי הקמת מדינה ערבית בלב הארץ תביא לשלום כזה. מאות קרבנות כבר העלינו למולך השקרים הללו. “קרבנות השלום” קראו להם רבין ופרס כשהכניסו ארצה את ערפאת וכנופיותיו ואלו, כהרגלם, החלו מיד לרצוח יהודים. האינתיפאדה השנייה וים הדמים שהביאה עלינו הבהירו לרוב הישראלים מה באמת רוצים הפלשתינאים. רוב מוצק של היהודים בישראל מבינים כי לא יהיה שלום איתם בדורנו, וכנראה גם לא בדורות הבאים. ניסיונות הפתרון בדרך של מהלכים חד צדדיים הסתיימו בכישלונות טבולים בדם. אחרי שאהוד ברק ברח מלבנון הפך חיזבאללה , בסיוע איראני, לאיום אסטרטגי. אחרי ההתנתקות הפך חמאס את רצועת עזה לבסיס טרור ענק שהרקטות הנורות ממנו מגיעות לחיפה וירושלים. ולפיכך גם נסיגה חד צדדית אינה יכולה עוד להיות פיתרון. מה נותר? הסטאטוס קוו. אבל ארגוני השמאל הקיצוני, (כמו “שוברים שתיקה” שנחשפו השבוע בערוץ 20 מתדרכים את פעיליהם שמי שהורג חייל צה”ל איננו טרוריסט אלא “לוחם חופש”) ולחץ רצוף של הקהילה הבינלאומית שחקו את יציבותו של הסטטוס קוו ואת הלגיטימיות שלו. משבר עמונה ( שטרם בא אל קיצו) הדגים יפה כי מדינת ישראל אינה יכולה להמשיך ולהתנהל בדרך בה התנהלה עד כה. אם תדבק בנוסחאות הסטטוס קוו המשפטי , כלומר מעמדם של שטחי יהודה ושומרון ימשיך להיות “שטח בתפיסה לוחמתית” ולא חלק ריבוני ממדינת ישראל – היא לא תוכל להקים ולפתח יישובים בחבל בנימין וביהודה כפי שהקימה את כרמיאל ונצרת עילית. ואפילו לא במעלה אדומים באותם כלים משפטיים בהם הקימה את שכונת רמת אשכול בירושלים. “חוק ההסדרה” נועד להסדיר את מעמד היישובים היהודיים ביו”ש מול תביעות בעלות קרקע של ערבים. אין כל ביטחון שהכנסת תסיים את חקיקתו, אבל גם אם תשלים את תרגיל הלוליינות המשפטית הזה – הוא לא יעמוד מול השמאלנות של בג”צ. עקירת גוש קטיף וצפון השומרון, כמו חורבן מיגרון והרס עמונה הצפוי לאסוננו בקרוב, והבתים בעופרה ובשכונת “נתיב האבות” – מוכיחים לערבים כי היהודים, המחריבים במו ידיהם את מה שבנו, אינם מחוברים באמת לארץ הזאת, ולכן כדאי להמשיך ולהילחם בהם, עד שיקומו ויברחו מכאן. הסטאטוס קוו המדיני והמשפטי הזה אינו יכול להמשיך ולהתקיים. גם אנשי השמאל, במהלך הויכוח על עמונה, אמרו : חוק ההסדרה אינו “חוקתי”. אם אתם רוצים להיות חלק ממדינת חוק – תספחו.
אז זו באמת התוכנית. לספח. להתחיל בשטחי C בהם מרוכזת כל האוכלוסייה היהודית ופחות ממאה אלף ערבים. וכל “הלשעברים” לא יפחידו אותנו. מאה אלף ערבים לא יניפו דגלי אש”פ בערי ישראל אם שותפיהם מבית לא יעזרו להם.
ומה עם המשפט הבינלאומי? האם לא יגררו אותנו להאג? ומה עם הכלכלה? האם לא נצטרך להאכיל את כל ערביי יו”ש? ומה עם המים? והביוב ? והחשמל? והביטחון?
לפני כחצי שנה החליט “חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי” שאני נמנה על חבריו לקיים כנס בנושא החלת הריבונות הישראלית בשטחי יהודה והשומרון. ולנסות להשיב על השאלות הרבות והמורכבות הכרוכות במהלך כזה. לפני ששה חודשים זה נשמע כמעט חתרני, קיצוני מאד, ובודאי תלוש מהמציאות הקודרת של ממשלה שאינה מעיזה לבנות ביו”ש ומקפיאה בפועל גם את הבנייה בירושלים. מציאות בה ראש הממשלה היה נתון באופן קבוע לאיום מצד נשיא אמריקאי עוין ביותר. נשיא שגם הפקיר לאחרונה את ישראל מול מתקפה ערבית במועצת הביטחון.
אבל לפני חודשיים ניצח דונלד טראמפ. לא עוד ממשל עוין. לראש ממשלת ישראל אין עוד סיבה אמיתית (או תירוץ) לא לבנות בירושלים וביו”ש. אך בין כך ובין כך – התירוץ הלך. האקלים המדיני בו תפעל ישראל בשנים הקרובות שונה לחלוטין. וישראל חייבת לנצל את חלון ההזדמנויות הזה כדי לסיים את “הכיבוש”.
ביום ג’ הקרוב, ב24 בינואר. נתכנס באודיטוריום וואהל באוניברסיטת בר אילן לשמוע את השר זאב אלקין, סגני השרים ציפי חוטובלי ומייקל אורן, ניר ברקת ראש העיר ירושלים, האלוף (מיל.) יפתח רון טל יו”ר הדירקטוריון של חברת החשמל ואל”מ ארז וינר, ורמי לוי בעל רשת המרכולים הפרוסה גם ברחבי יו”ש, ומומחים רבים בתחומי המשפט הבינלאומי , התשתיות,החברה הערבית, יחסי ישראל-ארה”ב והדמוגרפיה. כולם יפרסו בפנינו במהלך היום את השקפותיהם בסוגיות הנידונות.
אינני מקל ראש בשאלות ובבעיות הרבות והסבוכות שיהיו כרוכות במהלך כזה, אך אני משוכנע כי לנוכח האסון המגולם באלטרנטיבות – זוהי דרך הפעולה המוסרית, הציונית, הבטוחה והמעשית ביותר לישראל.
כתבות נוספות
