דחייה שהיא כניעה
פרופ’ אריה אלדד
עשר שנים נמשכת הסאגה המשפטית בענין ההשתלטות של פורעי החוק הבדואים על אדמות המדינה במישור אדומים. לפני כחצי שנה כבר דחה בג”צ את עתירת הבדואים ועוזריהם מבני ישראל , נגד החלטת המדינה לקיים את צווי ההריסה. אך עמותות השמאל דחקו בבדואים לשוב ולעתור. אין להבין מדוע לא התייחס בג”צ לקביעתו הקודמת כאל פסק דין חלוט ומוגמר, אך הוא שב ודן בבקשה, וב-5 בספטמבר 2018 דחה בג”ץ סופית את הבקשה וקבע שהמדינה רשאית להרוס.
“אבירי שלטון החוק” מן השמאל הישראלי התגייסו מיד להצלת פורעי החוק. כי הם מקדשים את פסקי הדין של בית המשפט העליון רק כשאלה פוסקים נגד יהודים. הם גייסו את האיחוד האירופי, את הקנצלרית של גרמניה בביקורה בארץ, ואת בית הדין בהאג, וזרזו גם את הרשות הפלשתינאית לפעול בכל כוחה. זו הניפה את דגליה בכפר.
אבל משסלל בג”צ את הדרך להריסה – נותרו נתניהו וחבורת אומרי האמן אחריו בלא התירוץ הקבוע. את מי יאשימו עכשיו בחוסר המעש שלהם? אי אפשר כבר לסמוך אפילו על בג”צ שיוציא עבורם את הערמונים מהאש. ולפיכך נקט נתניהו בשיטה החביבה עליו מכל – סחבת.
תחילה אמרו “אחרי החגים”, אחר כך אמרו “אחרי מרקל”, אחר כך “אחרי הדיון במועצת הביטחון” (אחרי שחגי אלעד יגמור להלשין על היהודים), וכשתמו כל אלו לא נותר לנתניהו אלא להודיע במוצ”ש על “הקפאת הפינוי עד להודעה חדשה” כדי להגיע ל”פינוי בהסכמה”. ובסודי סודות לחשו שמסתמנת פשרה, על פיה לא יפנו את הפולשים אלא “יעתיקו” אותם חמש מאות מטרים צפונה.
חלופה זו גרועה כמובן מהשארת פורעי החוק במקומם. הרי כבר למדנו את השיעור הזה מהבדואים של הנגב : מעתיקים את מי ששודד אדמות מדינה ( למשל בבסיס נבטים) למקום יישוב מוסדר ומוכר, מעניקים לו גם פיצויים, ותוך חודשים אחדים חוזרים חלק מהפולשים למקומם הקודם, או בונים בסערה עד שהבתים הקיצוניים מגיעים אל הנקודה הקודמת. “העתקה” כזאת , ומתן אישור חוקי ליישוב בדואי חדש , עלולה לגרום להקמת עיר ערבית על כביש מספר 1 .
אבל הזעקה שקמה משורות הימין ( בעיקר בנט וליברמן) גרמה לנתניהו לחשוש לתדמיתו כמנהיג הימין, והוא, כהרגלו, מיהר להכחיש מכל וכל. החשש הזה לא חייב עדיין גם להורות על הריסה לאלתר, אלא רק להרגיע את הרוחות. שוב התקשורת השמאלנית סילפה את דבריו. הוא ממש לא התכוון לדחייה “עד להודעה חדשה”, להיפך, הבדואים יפונו בהקדם, כך הודיע. והקבינט סמך את ידיו על ההחלטה רק בנט ושקד התנגדו, וייזכרו לטוב. ליברמן, שנשא הצהרות תקיפות ומתלהמות לפני הדיון – תמך בדחייה. לא “עד הודעה חדשה” אלא רק לשבועיים-שלושה, חודשיים-שלושה. שנתיים- שלוש. העיקר שהחלטנו לפנות.
לאחרונה הגיע לידי דו”ח “מטות ערים” הסוקר ומדרג את הישגי חברי הכנסת והשרים של המחנה הלאומי במאבק למניעת הקמת מדינה פלשתינאית, לחיזוק ההתיישבות היהודית ביו”ש , החלת ריבונות ומאבק בניסיונות ההשתלטות הערבית על שטחי הארץ. דו”ח חשוב מקיף וממצה, שנועד לסייע לבוחרי המחנה הלאומי המצביעים בפריימריז ובבחירות הכלליות כדי להיטיב לדעת במי לבחור, ובכך לדרבן ולזרז את נבחרי הימין לפעול למען ארץ ישראל. הדו”ח מכסה את התקופה עד לסתיו 2018, ולפיכך אינו עוסק עדיין בכניעה בענין חאן אל אחמר. דו”ח נוסף יופק ממש לפני הבחירות, ואני מקווה כי בדו”ח הבא יוזכרו לא רק הח”כים והשרים המצטיינים אלא גם אלו שישבו בחיבוק ידיים ולא מנעו את ההשתלטות הערבית הלאומנית על כביש ירושלים-יריחו. אלו שהבטיחו, כמו שר הביטחון, שיוודאו הריסת חאן אל אחמר, אבל בישיבת הקבינט השבוע תמכו, גם “המצטיינים” שבהם, בדחיית הביצוע עד להשגת “הסכמה”. יש להבהיר לחברי הקבינט הללו כי הצבעתם זו “תמחק” רבות מנקודות הזכות שצברו בהבל פה של הצהרות יפות, והם ישלמו על כך ביום הפריימריז בליכוד, וביום שהבוחר יצטרך להחליט אם ליברמן אכן נלחם למען ארץ ישראל ונגד מדינה פלשתינאית. נתניהו, וגם חבריו השרים וחברי הכנסת, יודעים יפה שהוא יסכים להודות באשמה בכל התיקים בהם הוא נחקר ולהתפטר מתפקידו הרבה לפני שהבדואים “יסכימו” להתפנות מחאן אל אחמר. גם נתניהו יודע היטב כי גם אם יימצאו בדואים שירצו לקבל פיצוי , חלקת אדמה ובית חלופי ויסכימו להתפנות – השמאלנים שלנו והרשות של אבו מאזן לא יניחו להם. ולפיכך כל דחייה של קיום החוק, וצווי ההריסה באישור בג”צ – אינה אלא המתנה לאיזה שהוא אירוע מקומי בינלאומי או קוסמי שיעניקו לו תירוץ לדחייה נוספת.
כתבות נוספות
