דבר איש הרוח בעם
קריאה בזמן ובמקום – מאמרי “ידיעות רמת גן” כל כתבי אורי צבי גרינברג, כרך י”ט. מוסד ביאליק ירושלים תשע”ו 2015
אריה אלדד
זה כמה שנים שאני מנסה לתהות על המושג החמקמק “ההרתעה”, המהווה אבן הראשה בתפיסת הביטחון של מדינת ישראל. העוצמה הצבאית של ישראל אמורה להרתיע את אויבינו מלתקוף אותנו. ואם בכל זאת הם תוקפים או מתכוונים לתקוף – יש בידינו להשיב מלחמה ולנצחם. ישראל מקיימת היטב את חלקה השני של המשוואה – היכולת להכות באויב הערבי. אך דומה שנכשלה לחלוטין במבחן מניעת המלחמה וההתקפות עלינו באמצעות ההרתעה. וגם אם זו התקיימה – היתה קצרת ימים וטבולה בדם. והא ראיה: בעקבות הניצחונות המפוארים במלחמת העצמאות באו גלי הטרור והרצח של “הפדאיון”. הניצחון הצבאי ב”מבצע קדש” לא נטל מאויבינו את הרצון לצאת נגדנו למלחמת השמד טוטאלית, או לחנוק את ישראל בהסגר ימי בתעלת סואץ ובים סוף. גם התבוסה ללא תקדים שהנחלנו למצרים, סוריה וירדן במלחמת ששת הימים לא הביאה ל”הרתעה”. שבועות ספורים לאחר שהסתיימה המלחמה ההיא – כבר החלה “מלחמת ההתשה”, על גדות הסואץ, וגם בבקעת הירדן. לכאורה היו צריכים הערבים להבין כי לא יוכלו לנצחנו בשדה הקרב – ובכל זאת השאיפות להשמיד את מדינת ישראל הביאו אותם לצאת למתקפת הפתע ביום הכיפורים. וגם כשסיימנו את המלחמה הזו מאה קילומטרים מקהיר ובטווח תותחים מדמשק – לא שקטה הארץ. ושוב נפלו חיילים בהגנה על הקווים הללו. וכך בכל גלי הטרור והרצח ששטפו אותנו במאה השנים האחרונות. גם מכות נאמנות שהכינו בערבים לא מנעו מהם לשוב ולנסות לרצוח, להטיל מורא, לדחוק אותנו מכאן. המלחמה נמשכת. ההרתעה פשוט אינה פועלת. ואם כך – מדוע אנו דבקים בסיסמא זו של “הרתעה” כעמוד תווך בתפיסת הביטחון הלאומית שלנו?
לא קיבלתי תשובה לתהיותי עד שלא קראתי בכרך האחרון של מאמרי אורי צבי גרינברג :” קריאה בזמן ובמקום “, שיצא לאור לאחרונה. זהו הכרך החותם את כל כתבי-העברית של גדול משוררי ישראל: שלושה עשר כרכי שירה, כרך רישומים וחמישה כרכי מסות ומאמרים. בכרך זה נאספו מאמרים שכתב אצ”ג בירחון “ידיעות רמת גן” בשנים 1957-1964. באחד מהם, וכותרתו “בקו ההבלגה-הרתעה…” (אב תשכ”ג יולי 1963, עמ’156) כמו גם במאמרים רבים אחרים משרטט אצ”ג את המשוואה הפשוטה : ההרתעה= ההבלגה. בשנות שלטון המנדט הבריטי בארץ, בימי מאורעות תרפ”ט וביתר שאת בימי מאורעות תרצ”ו-תרצ”ט, ומעשי הרצח בידי כנופיות ערביות גם בין גלי המאורעות הללו, הצהיר ה”יישוב המאורגן” ( ראשי הסוכנות , ההסתדרות, ומפלגות הפועלים הציוניות) כי הקו המנחה את היישוב חייב להיות “הבלגה”, והנשק שנאגר בידי היהודים היה אמור להישאר “טהור” ולשמש רק להתגוננות, ולא להשיב מלחמה שערה או חלילה, לנקום דם יהודים נרצחים. האחריות לביטחון היהודים הוטלה על המשטרה הבריטית, ולכל היותר – בסיוע “נוטרים” יהודים. “התשובה הציונית ההולמת” למעשי הרצח – הייתה התיישבות . בנין ונטיעה. ההבלגה על מעשי הרצח באותם ימים הייתה המשך חיי הגולה בארץ ישראל. אם בגולה סמכו היהודים – בלית ברירה – על השליטים שיגנו עליהם, גם בימים שהיה ברור כי השלטונות עצמם עומדים מאחורי ה”פוגרומצ’יקים” , הרי בארץ ישראל, במולדת בה שאפנו ליטול את האחריות על גורלנו בידינו – הייתה ההבלגה עדות כי לא עקרנו את רוח הגלות מתוכנו, ו”ההבלגה” ו”טוהר הנשק” היו רק תירוצים מוסריים ופוליטיים להעדר תחושה עמוקה של סוברניות, אדנות העם על גורלו. “שבירת ההבלגה” בידי קומץ אנשי בית”ר ואצ”ל (גם בניגוד להחלטתו של ז’בוטינסקי) , לא פחות ממה שלימד הגוי אורד וינגייט את אנשי “פלוגות הלילה” הביאו בהדרגה לשינוי מדיניות זו. אבל לאחר קום המדינה, כאשר שוב לא היה שום שליט זר לתלות בו את קולר האחריות על גורלנו , ושוב התעורר גל של מעשי טרור ורצח בידי “מסתננים” ו”פדאיונים” הגיבה ישראל בפעולות תגמול מבודדות, בידי יחידה 101 או חטיבת הצנחנים, פעולות שנועדו להעניש את צבאות ערב שאפשרו את פעולתיהם של המחבלים או שהשתתפו בעצמם בפיגועים הללו. התקווה הייתה אולי כי פעולות אלו ייצרו “הרתעה” וימנעו את הערבים מפגיעה בנו. אך פעולות אלו לא היו גמול ועונש ישיר ומיידי על כל פגיעה ביהודים. והיו בבחינת היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, והכלל היה שוב סוג של “הבלגה”. אלא שאי אפשר היה כמובן לכנותה בשם זה. בכל פעם שנרצחו יהודים בתחומי המדינה, או שצלפי אויב ירו מעבר לגבול או הניחו מוקשים לאורך הגבולות, הזעיקו שלטונות ישראל את משקיפי האו”מ לחקור ולקבוע כי אכן אנו היינו הקרבנות לתוקפנות.
אורי צבי גרינברג, המשורר שהיה נביא בעיני חניכי בית”ר ולוחמי אצ”ל ולח”י התבונן , כאב כל רצח, וחמתו בערה בו להשחית. הוא לא יכול שאת את ההמתנה ל”משקיפי האו”מ” שיאשרו כי ישראל היא הקרבן לתוקפנות, או את המחאות המילוליות בזירה הבינלאומית, ואת העמידה על הדם. בהדרגה ויתרה ישראל גם על נכסים טריטוריאליים ממשיים, בכך שלא מימשה ריבונותה על החוף המזרחי של הכינרת , איפשרה דייג של דייגים סוריים בקרבת החוף המזרחי וגם נמנעה מעיבוד “חלקות מריבה” אחדות בשטחים מפורזים. גם על פגיעות דיפלומטיות מצד אויבים גלויים וכאלו שהתחזו להיות “נייטראליים” – הבליגה ישראל. ועל כל אלו כותב אצ”ג. השם החדש שניתן לחוסר התגובה היה “הרתעה”. ואפילו על “התשובה הציונית ההולמת” באמצעות הקמת יישובים במקומות הרצח – ויתרה ישראל. והתהייה שלי נפתרה: “ההרתעה” שנכשלה שוב ושוב לא הייתה באמת עמוד התווך בתפיסת הביטחון הלאומי שלנו , קברניטי ישראל ראו כי פעולות התגמול וגם “מבצע קדש” לא מנעו את המשך ההתגרות והפגיעות בנו, ובכל זאת נופפו בסיסמת “ההרתעה” בכל פעם. לא היה זה אלא עלה תאנה לכיסוי ערוות ההבלגה, הפקרת הדם, הויתור על הכבוד הלאומי והריבונות.
כרך י”ט בכל כתבי אצ”ג חותם את כתבי אצ”ג בעברית. הם מונחים כסדרם על מדף בחדר עבודתי. את הכרך הראשון קיבלתי מאבי ע”ה ליום הולדתי ה 41. לפני עשרים וחמש שנים. וכשאני מכבה את האור בחדר עבודתי בלילה – אור כחלחל עוד קורן מהמדף. סוג של קרינה גרעינית ממקור האנרגיה הזה. כתבי אורי צבי גרינברג הם לי כור-כוח גרעיני.
“ידיעות רמת גן” היה ירחון מקומי, העוסק בעניינים מוניציפאליים יומיומיים. בירחון זה פרסם אצ”ג את מאמריו, כמעט מידי חודש. בכתיבתו בירחון זה העלה אצ”ג את העיתון מענייני מדרכות גינון ותאורה ביוב ואשפה – אל המישור הלאומי, המדיני, הפוליטי, הפילוסופי. “על דעת הזמן והמקום” הכתיר פעם אצ”ג סדרת שירים, וכאלו היו גם מאמריו בעיתון רמת גן. הדיון שעורך המשורר בנושאים “הבוערים” יוצאים אמנם מאירועים אקטואליים בזירה הביטחונית או החברתית או הפוליטית-מדינית, אך כמו בכל כתביו – אצ”ג הוא על-זמני ועל-מקומי. שרשרת ההיסטוריה היהודית היא זרימה נהרית אחת. מדינת ישראל היא ראש גשר למלכות ישראל, זו שהיתה וזו שעתידה לקום. הכרח שתקום.
“דיון נוקב הוא, ביקורתי, פולמוסי, מתריע, לעיתים גועש, המסתמך לא רק על ‘דעותיו’ של המשורר בעניינים השונים שבהם הוא דן, אלא גם, ובעיקר על חזון לאומי שירי מקיף, חזונו של משורר קורא העיתים, פייטן-היסטוריוסוף”. כך כותב בשולי הכרך דן מירון, עורך הסדרה האדירה הזו כולה, וזה גם המקום להודות לו ולאלמנתו של אצ”ג, המשוררת עליזה גרינברג טור-מלכא, ולישראל ייבין ע”ה אשר עמלו יותר מרבע מאה שנים על המפעל הזה.
“דבר איש הרוח בעם” מכתיר אצ”ג את מאמרו בסיוון תשכ”ג ( יוני 1963, עמ’ 152-156 ). ובו מדבר המשורר על ייעודו ושליחותו. הוא רואה את שירתו כ’נבואת דברים’ ושליחות לאומית, והוא תוקף את כל הללו ‘נמוכי הנפש ונטויי הגרון’ המתנגדים לשירה לאומית ומעמידים שירתם לשירות מאוויי היחיד, ל’תאוות נרקיסיסטיות של הכופרים והתלושים מכל מציאות אומה’. “ראיתי משום כך צורך” כותב אצ”ג, “להכניס את כל הנאספים כאן לכבוד שירה ומשורר, באטמוספירה של אזעקה מצד המשורר, שגם שירתו תמיד כאזעקה לפני בוא האסון… לכן אני מודה, שאני רוצה שתקבלו כרעידת אדמה שבלב מנשף זה לכבוד משורר, שאסור לו להתפאר בכוח שיריו, אלא שמותר לו לשבח עצמו, שלא רימה בעטו את עמו. תמיד בחרתי בחוכמה, הנקראת ‘חוכמת המסכן הבזויה’, מאשר ב’פקחות ההבלגה’ של הריאליסטים, שהגענו על ידה לחורבן גלויות, בעוד שהיה זמן להציל את העם”…”רוח הקודש עמדה כל הדורות באומה, והיא שהדריכה את הליכות יחידיה-בחיריה והמוניה” [ואצ”ג ראה עצמו כאחד מבחירי האומה בלא כל שמץ ענוותנות מזוייפת. א”א] “ושמה מילים בפיהם – אותיות אש. ואילו נמצאה הסינתזה המבורכת בין מסורת דורות אומה זו עם ימי הממלכתיות העברית המחודשת….מה יפים ורוחניים ומלאי סיפוק היו יכולים להיות חיינו כאן! אצל כל פרט! גם התואי הגיאופוליטי ,[גבולות המדינה, א”א] היה בתוקף זה אחר לגמרי מאשר הוא כעת, שבעקב המיצר שלו- סכנתנו מתמדת. וכפי התואי הגיאופוליטי הרחב היה יכול להיות גם כל תואי חייו של כל יחיד בעמנו פה. חדוות יצירה של כל יחיד במקצועו. רצון להתמודדות והתלהבות להישגים. וספרות ניגונית ומחוקקת – כלבב גדול ודופק וכעוגב גדול מנגן.”
אצ”ג מונה מקצת מהנטישות וההפקרות של מדינת ישראל המסתפקת ב’קו המים של ירקון נגב’ בשעה ששייכים לנו ‘נהרות אדירים’, שהם שלנו לא פחות ‘משייכות הריינוס לאשכנז הדנייפר לרוס והויסלה לפולין’, והוא זועק על ההתרפסות והויתור על הריבונות בעצם הסכמתנו לנוכחותם של ‘משקיפי או”מ’ בעלי זכויות אקסטריטוריאליות בשטח הריבוני של המדינה, והפקרת נרצחים יהודים על הגבול ‘עד שיבוא המפקח הזר ועמד על הגוויות “לבדיקת הענין”, המשורר מזכיר את טבועי אניות המעפילים, את נרצחי שיירת הר-הצופים, ואת ‘המורדים’, לוחמי לח”י ואצ”ל “הפורשים” ‘ומהם כעולי הגרדום שאין דומה להם לזריחת הפנים’ ואת גיבורי צבא ישראל. ואז הוא מטיח בפני משוררי ישראל וסופריו :”היכן כל זה בספר? איפה היו הסופרים? היו. כתבו ספרים, לא מן העיקר הקדוש הזה. הם היו כבויים לגמרי. לא היתה רעידת אדמה בלבם”…”ברוך אלוהי אבותי שהייתי מן היהודים המזועזעים – והשירים שלי עדות לכך”. גם אין הוא סולח לסופרי ישראל, “לטובים שבהם בעיקר, את אי-התודעה בכך, שמאחוריהם עומדת עוצמת התגלות של רכוש ביטויים והגות מחוקקת מן התנ”ך ואילך, דרך מדרש וקבלה, תלמוד ופוסקים ומפרשים, ותנועות חסידות רבת דמיון, זוהרת עין, רבת כיסופים וניגון, ורכוש ניסיונות חיים תוך אבל גדול ואימים, ועם שרשרת אש של תוחלת רבה למשיח.” כל אלו נמצאים בשירת אצ”ג ובפרוזה שלו, ולכן הוא כותב “משבח אני את גורלי, שהאלוהים הנחני מן הגולה מבית אבות, אל הארץ הזאת, הציונית ביסודה, ועזר לידי הקטנה לנגוע בכפתור החשמל של קיר העבריות הקדומה. אני מתפלל שסנדלפון שר הים העברי, ים הדמים הקדוש, הגדול בימי העולם, יעביר את זרם הגולף בציבור הסופרים הנאמנים, ומהם יעבור זרם הגולף המכופל אל לבבות המוני עמינו לאיתערותא לעילא ולתתא. שיהיו למהנדסי הנפש של הדור העולה בעתיד. להיות נכון בגוף ובנפש למעשים גדולים בשררה יהודית מחודשת על אדמת ישראל הגדולה והרחבה בגבולות ההבטחה, שיש בה מים למדי להשקאה, ואוצרות טבע גדולים, כדי לפרנס אומה יהודית גדולה, הראויה למעמדה המלכותי המחודש בעולם.
כפי מידת מותנו בעולם צריכה להיות מידת תקומתנו כאן – לאורך ימים.”
ברמת גן בנה אורי צבי את ביתו. אולי ראוי היה שיגור בירושלים הנשגבה, בעיר שהוא מכנה בשירו “קדש קדשים” (רחובות הנהר כרך ו’ עמ’ 142) – “אמנו העיר”. “אף על פי שעלי לגור בירושלים, אבל בעירית ירושלים אין זוכר את שמי בקשר עם בית, וברמת גן – כנראה שכן יש מי שזוכר.” ( פרקי רמת גן שלי, פורים תשי”ח מרץ 1958, עמ’ 12). מי שזכר ברמת גן היה ראש העיריה אברהם קריניצי, שהקצה למשורר מגרש להקים בו את ביתו, לא הרחק מהירקון, ב”שיכון הותיקים”. זה היה בית הקבע הראשון והיחיד שלו בארץ ישראל. אחרי טלטולים רבים, וליד הירקון, הוא מוצא עצמו כמו בימי ילדותו על שפת הנהר בוג. “והאקליפטוסין האלה כאילו הם אותם העצים שבמורד לשפת הנהר שם…ואמרתי בלבי אין זאת כי נועד לי לגור כאן” (שם).
“המאמרים שנכתבו תחת קורת גג איתנה, בחיק משפחה, בעיר עברית השוכנת בלב מדינת היהודים שאך זה נולדה מתוך המסות והקרבות של מלחמת העצמאות, מטעימים אותנו טעם של ראשית תיקון חיים יהודי אחרי החורבן הנורא. אם בכלל תתואר רגיעה כלשהיא בעולמו האוקיאני-הסוער של אצ”ג, הריהי ניכרת בכמה מפרקי כרך זה שלפנינו. המאמרים, גם המרירים והפולמוסיים שבהם, נכתבו מזוית ראיה של אדם בעירו ובמקומו, לעומת זוית הראיה של הנביא הנודד, שממנה נקבעה הפרספקטיבה של הכתבים המוקדמים יותר” כותב דן מירון בשולי הכרך.
במרכז כתיבתו הפובליציסטית של אצ”ג עומדת הצגת “האמת שלנו”. מול הגישה בה נוקטים מנהיגי העם, בממשלתו וגם באופוזיציה הלאומית (ובאותן שנים זוהי מפלגת “חירות” בראשות מנחם בגין), ואלו נמנעים מטעמים של “תקינות פוליטית” או תסביכי נחיתות, “נמיכות מוחין” בלשונו של המשורר, מלקום ולומר כלפי פנים וכלפי אומות העולם את האמת הפשוטה : שארץ ישראל שייכת לעם ישראל ולא לשום אומה אחרת, ו”באנו הנה כדי לחיות בחסד אלוהים ובחסד עצמנו ובפרי עמלנו ובחסות דגלנו וחרבנו, ולא לחיות המשך חיינו בחסד לאומים ובחסות דגל זר וחרב זרה ( דרשה במסיבת הנהנין אצל עני בעטרתו, ה’ סיוון תשי”ז יוני 1957, עמ’11).
נטייה זו, של התכחשות לגדולתנו, לעוצמתנו, לגניוס היהודי ולכוחו של העם היהודי בגלויות, שניתן לגייסו לעזרתנו, ההתכחשות לזכותנו הבלעדית על הארץ המובטחת לאבותינו בין הפרת ליאור – היא זו המביאה לכישלונותינו בזירות הבינלאומיות. היא זו המכרסמת בריבונותנו גם בתחומי המדינה המקוצצת, שירושלים בירתה מחולקת ועיקרה בידי אויב, שמתניה הצרות מעמידות אותה בסכנה תמידית של מתקפת פתע וביתור. “מדינת צוואר הבקבוק” מכנה אותה אצ”ג בשיריו ובמאמריו. אם לא נהיה מעצמה – לא נהיה כלל, אומר המשורר. אם מדינת ישראל לא תגשים את ייעודה להיות ראש גשר למלכות ישראל – היא לא תשרוד. “אם איננו מוכנים, לשאת במה שחייבה אותנו ההשגחה, בקובעה גבול קיומנו הלאומי במסגרת גיאופוליטית זו ולא אחרת – אין לנו, ולא תהיה לנו, זכות קיום כאן, ואין אנו ראויים לקיום אף בעולם של גלויות. התקיימנו אך ורק בזכות תודעה והכרה ייעודית זו. אם אתה נוטל אותה ומחתכה לפי תוכנית היום גם כמטרה סופית לדורות – הננו אבודים” (מכתב בדואר הבקבוק, ערב ראש השנה תשי”ט ספטמבר 1958, עמ’23).
אצ”ג משתומם כיצד מנהיגי ישראל יכולים להתכחש לאמת שלנו, בשעה שדווקא מנהיגי מדינות ערב מכירים אותה היטב, ו”מאשימים” את ישראל שהיא חותרת להשגת “גבולות ההבטחה”. על נשיא מצריים גמאל עבד-אל-נאצר (“שליט מצריים נבוכד-נאצר”) הוא כותב :” משאיקלע למקום שם ראה את פני הזרם של הנהר פרת נזכר בחלומה של ישראל להתרחב מן הנילוס עד הפרת וכה אמר ונאם בדיר א-זור שבצפון סוריה , בקרבת גבול עיראק, ‘אנו נסכל בכוחותינו את החלומות הישראליים על ממלכה שתשתרע מהנילוס עד הפרת” [ ואם השם דיר-א-זור מוכר למי מהקוראים אין זאת אלא רק משום ששר ההיסטוריה סובב את הגלגל כך שגם אם לא הגיעו לשם חילות ישראל ולא שבנו עדיין לשם כאל “מחוז חפץ מלכות” – למצער ביקרו שם מטוסי חיל האוויר (על פי מקורות זרים…) והשמידו שם את הכור הגרעיני הסורי. א”א]. אצ”ג אומר : “אני ויהודים הדומים לי בתפיסת המושגים ביהדות, הננו הפעם בדעה אחת עם נאצר בנוגע לנוסח המאוויים שבתודעה היהודית לגבי מלכות ישראל העתידה, ומותר לומר זאת בפה מלא – לאו דווקא לאדם כמוני, שאיננו שר ולא פקיד בכיר אחראי. מותר – וגם כדאי היה – לשר ולכל פקיד בכיר בממשלת ישראל לומר זאת…. נאצר גם יודע שאין יכולת קיום למדינה בגבולות החלוקה, אלא בגבולות כמו שכתוב” (לא ארץ מצריים אלא ארץ ישראל בין הנילוס והפרת. אדר תש”ך, מרץ 1960 עמ’ 67-66).
במאמריו כואב אצ”ג את הויתור על הכבוד הלאומי, מגנה את המרדף להעלאת רמת החיים והצבת הבית הפרטי, או הארגוני-מפלגתי, לפני מוסדות הממלכה וסמלי השלטון. הכנסת שוכנת באתם ימים ב”בית פרומין” , ואצ”ג, שהיה חבר בכנסת הראשונה מטעם “חירות” עד שהבין כי גם מפלגה לאומית זו ויתרה על החזון הלאומי והיא עוסקת בקטנות היומיום, כואב את עליבות בנין הכנסת, שמקומו הראוי על פי תפיסתו – על הר הבית המשוחרר. אצ”ג מרבה להוקיע במאמריו את השנאה העצמית שבנו, זו שבזה למלכות יהודית – אך מעריצה מלוכה בגויים. זו המבטלת כעפרא דארעא את קדשי ישראל ומזלזלת בהם – אך משתחווה אפיים בפני קודשי האיסלם והנצרות. הוא מגנה להקת מחול “חלוצית” ישראלית הנוסעת לרקוד בפסטיבל מחולות בוינה דווקא, כאשר אפרם של שליש מבני העם שנשרפו ונטבחו באירופה מכסה את היבשת. ואין הוא יכול לסבול זלזול בסמלים לאומיים, וגם מראה “קצינים ופשוטי חיילים ההולכים בחוצות ובמקומות ציבור ברישול הליכה וברישול לבוש, במאכלים אקסוטיים המטפטפים מפיהם ומידיהם ואין עוצר” – מכעיס אותו. ” אומרים : צה”ל – רוחו אחרת…הלואי, הלואי. ואולם הצופה לבית ישראל – ספק מכרסמו, האם החיילים אינם הבנים החוקיים של העם הזה? אם אנו קוראים יום יום שכתוב על עצמנו מה שכתוב: מעשים פליליים, שחיתות ובגידה ותועבות מכל הסוגים, האפשר שזה אינו פוגע במורל הצבאי?”
אצ”ג מרבה לכתוב על ערביי מדינת ישראל ועל הפליטים הערביים. הוא מטיח בפני מנהיגי ישראל ( וגם בפני מנחם בגין ששתק על כך מן האופוזיציה) כי בתום מלחמת העצמאות היו בארץ ארבעים אלף ערבים וכעבור עשר שנים – עומד מספרם על רבע מיליון, והם יושבים על אדמה עברית, והוא מתייחס ל”הודאתה” של שרת החוץ, גולדה מאיר, כי עשרות אלפים מהערבים הללו נכנסו לתחומי המדינה ברשותה של הממשלה במסגרת “איחוד משפחות” “ויתר על כן : ישראל מעולם לא אמרה שלא תעשה כן גם בעתיד אם וכאשר יסתבר שהצורך האנושי מחייב את הדבר” (על תהום הדעת,חשוון תשכ”א נובמבר 1960, עמ’ 90). אורי צבי רואה בכך פשע שאין עליו כפרה. ערבים אלו, המצהירים בגלוי כי הם מזדהים עם אויבינו הקוראים להשמדת המדינה, צריכים להיות מיושבים מחדש באדמות מדינות ערב ולא על ‘אדמה עברית’. הפיתרון לבעייה הערבית – כותב אצ”ג הוא חילופי אוכלוסין, קרי :טרנספר ( מה שנחוץ לישראל,, אב תשכ”א אוגוסט 1961,עמ’ 115), ובאקטואליה נוקבת לימינו הוא כותב על המשטרה ההורסת ” בנין יהודי שהוקם לבלי רשות, ובו בזמן שאין עושים זאת חס וחלילה בשטחים שערבים בנו-ובונים לבלי רישיון וחוק בנין ערים וזה – למרות הממשל הצבאי ‘הנורא’…מיום קום המדינה אין עין פקוחה שמשגחת בשטחים אלו שהיו פנויים ונעשו מובלעות ערביות והערבים עושים כמו בשלהם, כי הם בטוחים שאם ייתבעו לדין מיד תהיינה ‘שאילתות’ בכנסת הן מצד הנאמן ביותר לאחיו הערבים בלאומיותו הוא מר טופיק הקומוניסט והן מצד השומר הצעיר…מין ערבי מפ”מי ויהודי מפמ”י ציוני שכזה.” הוא תוקף בחריפות את ההצהרות על הסכמתה של ישראל לקלוט פליטים או לפצותם “על פי בחירתם”. “יצאנו משעבוד בריטי לחירות אך לא נגאלנו גאולת מוחין, על כן פסח תשכ”א אינו פסח גאולים”, ולכן יכולים עיתונאים ומדינאים להציע הצעות נואלות לקלוט פליטים ערבים או לפצותם, בצרוף התחכמות חלמאית יהודית טיפוסית : הרי הערבים יידחו את ההצעה, מה איכפת לנו אם “ניראה טוב” בעיני הגויים?
בימינו אנו, כשראש ממשלת ישראל מסכים ל”שתי מדינות לשני עמים” ומצדדיו מחברי מפלגתו לוחשים ש”הוא לא מתכוון באמת, כי הוא יודע שהערבים לא יסכימו לתנאים שהוא מציג” – אנו מבינים כי זרע הויתורים הטריטוריאליים של ימינו נזרע כבר אז, כאשר נציגי ישראל הכריזו כי “אין לנו תביעות טריטוריאליות” על ארץ ישראל שמחוץ לגבולות מדינת ישראל. אמת נכון, הערבים לא קיבלו, כאז כן עתה, את הצעות ישראל אבל למה נתפלא אם דווקא את הוויתורים המוצהרים שלנו הם שומרים בזיכרון, וכאשר אנו מעלים “לפתע” תביעות טריטוריאליות על נחלת אבותינו ושוללים מכל וכל ( לפחות כל אלו ששמם איננו אהוד אולמרט) כל החזרת פליטים לתחומי ישראל – הרי כל אויבי ישראל ו”ידידיה” זוכרים היטב מה שהסכמנו עליו בעבר גם אם לא הגיעו הדברים לידי כריתת חוזה שלום.
את הנטייה החולנית של מנהיגי ישראל לוותר על זכויותינו הלאומיות – כואב אצ”ג. והדברים נקראים כאילו נכתבו היום. ובכן : גם לפני מלחמת ששת הימים ו”הרחבת הגבולין” ויתרה המדינה על ריבונותה בגדה המזרחית של הכינרת והפקירה אותה להשתלטות חיילים סורים. מדינת ישראל גם הייתה נכונה , בימי ראש הממשלה משה שרת, לדון בהענקת “מסדרון” בנגב, בין ירדן למצריים. זו הייתה יוזמה שבעקבותיה – ועם שובו לשלטון- הורה דוד בן גוריון לנסח את סעיף 97ב’ לחוק העונשין : סעיף הבגידה. (“מי שעושה , בכוונה ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה או ייכנס לריבונות של מדינת חוץ, מעשה שיש בו כדי להביא לכך – דינו מיתה או מאסר עולם”). אפשר שגם על ממלכתיות פשוטה ובריאה כזו השתית אצ”ג את הערכתו המחודשת לדוד בן גוריון, על אף כל משקעי העבר, על אף עלילת הדם על רצח ארלוזורוב, ובלימת צה”ל במלחמת העצמאות לפני ששוחרר עיקר המולדת וירושלים כולה. הערכתו לבן גוריון מתבטאת במספר מאמרים בכרך זה.
גם נגד ויתורים אחרים נזעק אצ”ג : ויתורים על סממני ריבונות, התרפסות בפני אומות העולם המקטרגות עלינו באו”מ, וגם ויתור על נכסים ממשיים : ויתור על קרקעות בטבחה שעל חוף הכינרת לטובת אחת הכנסיות ובדורמיציון שעל הר ציון בירושלים לטובת כנסיה גרמנית דווקא. וכן על כוונת המדינה לוותר על נכסים ב”מגרש הרוסים” בלב ירושלים המערבית לטובת “הכנסיה האדומה”. נכסים עליהם ויתרה ישראל לימים, לאחר ש”הצופה לבית ישראל” כבר הלך לעולמו. כל חלק מארץ ישראל הוא כאבר מאבריו של המשורר. קריעתם, ויתור עליהם, כמו העדר חיבור אל אלו שעדיין לא שוחררו בידי ישראל בעת כתיבת דבריו, והשכחה העוטה את חבלי המולדת שמעבר לגבול, כואבים לו כאב פיסי ממש. הוא אינו מבין כיצד יכולים אנו שלא לעסוק מידי יום בהר הבית, בחברון, בבית לחם, כיצד אנו משלימים עם מין “מעבר מנדלבאום” בירושלים, עם מראה ערבים נוצרים ומוסלמים, ותיירים נוצרים, העוברים בו בחופשיות, ורק יהודים מנועים מלבוא אל קודשיהם.
הר הבית לאורי צבי הוא הלב הפועם של האומה. אם כתב בשלהי מלחמת העצמאות (“ישראל בלי ההר” כרך ז’ 101) : “טלו צפון מן עולם והיה – משולש, טלו מזרח מן עולם והיה – לא עולם, ישראל בלי ההר הוא – לא ישראל” – הרי בכתיבתו הפובליציסטית למעלה מעשור אחר כך הוא מעמיק חקור בשרשי סיבת הנתק מהר הבית. דברים שכוחם יפה גם היום, לאסוננו : ” עכשיו אצלנו במדינה היהודית חנוכה שנת 1961 לפי ספירת הנוצרים…לא חנוכה לפי ספירת חירות ישראל. עלי להסביר את העניין הזה הכאוב. מאי חנוכה? ששוב עלו המשחררים היהודים להר הבית וטיהרו את המקדש ובכך – בטיהור הר הבית – נחתם אקט הניצחון על האויב. אני מעז להלל לאלוהי ישראל מאז, שהפעם לא נכנסנו לירושלים, והיא עדיין בידי הכובש הערבי. מדינת ישראל זו אינה כפי מתכונת המסורת. חילותיה נצטוו באזהרה מפורשת בימי הקרבות , ממצביאה העליון: ש’באם ייכנסו חיילי ישראל לתוך העיר העתיקה ייזהרו מכל פגיעה בקודשי זרים, אחרת יירו’. לא פירש המזהיר…שלא נכלל באזהרה המקום הקדוש ביותר לעמנו : מקום הר הבית. בכלל האזהרה היה, לא לעלות לטהר את הר הבית, ובכך להכריז על שיבת ציון באזני כל העולם. לא היה לדור השליט בהנהגת העם, בימי הקרבות לחירות ישראל, חוש היסטורי חיוני זה, אשר אינו חסר לשום עם משתחרר. לא היה חוש כזה! אילו כבשנו את העיר היינו תוקעים כלונס במבוא להר הבית וכתוב בלוח שחור על גבי לבן : מקום קדוש לערבים.” (חנוכה 1961 , טבת תשכ”ב עמ’ 122). וכי לא כך ממש נוהגת ממשלת ישראל גם כיום? היטב אני זוכר שיחה בין המשורר לאבי ע”ה, ישראל אלדד, כששמעו שמשה דיין הורה להוריד את דגל ישראל מהר הבית ולמסור את האחריות לניהולו לידי הואקף המוסלמי :”הם ייסוגו מהכל” אמר אצ”ג והניע בידו. “כל ימי ולילי תפילה הם על הנס” אני אומר בלשונו של אצ”ג. (שיר עמי ים עמי יער, רחובות הנהר כרך ה’ עמ’ 38), ואני הרואה באצ”ג נביא בימינו , מתפלל שלא כל נבואותיו יתגשמו במלואן.
גם כשאצ”ג כותב על ענייני חולין ויומיום – הוא רואה את הדברים בראיה היסטורית, אמונית, פילוסופית, יהודית עמוקה. הגשם אינו מטרד – הוא משקה לרוויה את שדות המולדת כדי שעובדי אדמה עבריים יצמיחו לנו לחם. הצפיפות בתל אביב ובנותיה ( ומה היה אומר היום על העיר שהיא פקק ללא הפסקה?) – נוכח המרחבים הריקים והשוממים עדיין בגליל ובנגב הן סיבה לכתוב על ההכרח בפיזור האוכלוסין. השביתות במשק הן סיבה לכתוב על החובה להשתחרר מתרבות של חיים על חשבון אחרים, של תרומות ומענקים ממדינות זרות, “חיים של פנסיונרים” מעבר ליכולת הכלכלית האמיתית של המדינה הצעירה. “גאולת ישראל מותנה במשבר הכספי שלה” – הוא מצטט מאמר שכתב ב”סדן” שלשים ושש שנים קודם לכן, כי רק אם נהיה נתונים במצוקה קשה נבין כי עלינו להשקיע את המעט שיש לנו בביצור המדינה בהבטחת עצם קיומה, במקום במרדף אחרי מותרות ורמת חיים גבוהה. וכשהוא עוסק בבניית הכור הגרעיני בדימונה ובנחל שורק, הוא תוקף את אלו, מן הפרופסורים ה’ליבראליים’ והשמאלניים של אותה עת, המותחים ביקורת על שאיפתה של ישראל לפתח תעשיית גרעין, וקורא למיטב המוחות של העם היהודי, שפיתחו נשק גרעיני לארצות הברית למשל, לקום ולעלות ארצה כדי לעסוק כאן “במלאכת הגרעין הקדושה”.
שוב ושוב חוזרת במאמריו קריאה להחלפת האנרכיה הדמוקרטית של מדינת ישראל ב”משטר חירום לאומי”. הוא טובע סיסמא : “משטר בחירים ולא נבחרים” שבו ייוצגו הבחירים מכל המפלגות ( למעט הקומוניסטים השואפים לחורבן ישראל) במקום הנבחרים. אצ”ג אינו מפרט כיצד ייקבעו הבכירים הללו, ומה יהיה הגודל היחסי של המפלגות השונות אם לא יתקיימו בחירות דמוקרטיות. כקאטו הזקן הוא שב ומעלה את הקריאה גם בהבינו שהסיסמא אינה נקלטת במוחות מנהיגי העם ” משום שלא היה להם כוח ההעזה להגשימה”, גם כשהבינו שהצדק עימו. (בבואי חשבון, חשוון תשכ”ב 1961, עמ’ 120).
אך בבסיס כל תביעותיו ניצבת ועומדת תפילתו לנס של “הארת מוחין”, בחוכמת המדינה הפשוטה, בהבנת ייעודנו הגדול, ועקירת הגלותיות המנוונת מן הלבבות והמוחות. “אני מצפה ומתפלל שיתרחש הנס הזה שהוא לדעתי הנס הגדול והעיקרי ביותר שאנו זקוקים לו. בלעדי נס גדול זה, איני יודע בשכלי הפשוט היומיומי כיצד נעמוד כאן עם בתינו ונשותינו וטפינו. ודאי שאיני מתפלל סתם ל’מלחמות’, הרבה דם ניגר מגופנו העממי ועדיין ניגר על אדמתנו כאן. אבל מתפלל אני שמנטליות-ההבלגה המתמדת, כשיטת חוכמה מדינית – תיפסק. ( חוכמת מדינה פשוטה, תשרי תש”ך אוקטובר 1959, עמ’ 60).
בשובו משדות הקרב האיומים של מלחמת העולם הראשונה פרץ אצ”ג את מסגרות השירה הלירית, המחורזת, הממושקלת. הוא החל לכתוב שורות ארוכות וסוחפות של שירה אקספרסיוניסטית מהפכנית אדירה. יכול היה הקורא לטעות ולחשוב שפרוזה מפוארת לפניו. ובדומה לכך – כשהוא כותב – כמו בכרך מאמרים זה, פרוזה בירחון מקומי – הוא אומר שירה. לעיתים הפרוזה שלו מתכתבת ישירות עם שירתו. צירופי מילים שיריים הלקוחים ישירות משיריו משובצים כיהלומים בשורות הפובליציסטיקה שלו. והקורא המכיר את שיריו נפגש בכל מאמר כמעט בצירופי לשון וביטויים שיריים של אצ”ג – כמי שנפגש עם מכרים ותיקים. הם מאירים את הפרוזה שלו בהקשרים השיריים של “שירה לקראת פסח גאולים”( תשט”ז) ושירי “על דעת הזמן והמקום” (תרצ”ג- תשכ”ו) וגם מתוך “בקץ הדרכים עומד ר’ לוי יצחק מברדיטשוב ודורש תשובת רם ( רחובות הנהר), ומתוך “ספר הקטרוג והאמונה”, “לא אל לא מלך לא גיבור” ו”כלב בית”. השירה הפוליטית מזמינה כתיבה פרוזאית, אך גם כשאצ”ג כותב “סתם מאמר” לירחון המיועד לאזרחי עירו, ולא מעל במה לאומית בתפוצה ארצית – אין הוא יכול ואין הוא רוצה לחדול מלהיות גדול משוררי ישראל, משורר-שליח. לא בכלי יצירתו ולא בתכניה. כרך מאמרים זה שהוגש לנו כחותם ליצירתו העברית של אצ”ג חשוב להשלמת הבנת תפיסת עולמו הלאומית של המשורר כמו גם להבנת שיריו.
כתבות נוספות
