דברים שרואים מכאן
פרופ’ אריה אלדד
השר זאב אלקין היה אמור להגיע בשש. בשש וחמישה הודיעו לנו שהוא נקרא בדחיפות לראש הממשלה.
ידעתי שאני מהמר. הזמנת שר בימים קדחתניים כאלו היא סוג של התגרות בגורל. כשהגיע והוזמן לדבר נראה נבוך קמעא כשהצגתי אותו כשר העלייה והקליטה. נכון לעכשיו, אמר, זה עדיין נכון. מחר אולי תהיה זו סופה לנדוור.
ביום שלישי השבוע השקנו במרכז מורשת בגין את הספר החדש שלי “דברים שרואים מכאן – מה קורה למנהיגי הימין כשהם מגיעים לשלטון”. ואני ביקשתי לקיים דיון על המתח הקבוע הקיים במנהיגות – בין אידיאולוגיה לפוליטיקה. הזמנתי את זאב אלקין, ציפי חוטובלי ושלי יחימוביץ, כמי שהערכתי שהאידיאולוגיה מניעה אותם, וחותרים להנהגה תוך ניווט בשדה המוקשים של הפוליטיקה .
בספר שכתבתי ניסיתי להפריך את ההנחה שמנהיגי הימין חייבים לזנוח – שלא לומר לבגוד – באידיאולוגיה שלהם ברגע שהגיעו אל כס ראש הממשלה . האמירה הצינית של אריאל שרון “דברים שרואים מכאן לא רואים משם” לא הייתה כמובן ניסיון כן שלו להסביר הכרח בשינוי מדיניות . כשאמר “דין נצרים כדין נגבה כדין תל אביב” לא היה ראש אופוזיציה מתלהם. הוא כבר שנתיים ראש ממשלה, ויודע היטב היכן נצרים, היכן תל אביב ואיפה וושינגטון. וכשעלה בגין לשלטון ומיד ויתר על כל סיני כחלק מהסכם השלום עם מצריים קונן הימין האידיאולוגי :”מה קרה לבגין?” אריאל שרון הקים במו ידיו עשרות יישובים ביהודה בשומרון ובחבל עזה כי ההתיישבות בכל חלקי הארץ לגביו תמיד הייתה הכרח קיומי, מדיני ובטחוני לישראל , ושקם להחריב אותם ולגרש את המתיישבים תהו רבים “מה קרה לאריק?” בכל ויכוח פוליטי שקיימתי עם מנהיגי השמאל הייתה מוטח בפני “הטיעון המנצח” – ההוכחה כי כל האידיאולוגיה של הימין שווה כקליפת השום, ואינה אלא סיסמת-נאומי-כיכרות טמונה בעובדה כי כאשר מגיעים מנהיגי הימין לשלטון הם מגלים תמונת מציאות חדשה. לחצים בינלאומיים אדירים, ולכן מאמצים את מדיניות השמאל, קרי – חלוקת הארץ.
לא היה קשה להראות כי ההסבר הכוללני לדפוסי התנהגותם של מנהיגי הימין אינו אלא אחיזת עיניים. תעתוע אופטי של מי שלא תהה באמת על קנקנם של אותם מנהיגים. רק מי שלא האזין היטב לבגין היה יכול להיות מופתע כשויתר על כל חצי האי סיני. כבר שבוע ימים לאחר מלחמת ששת הימים קבע בגין כי תמורת חוזה שלום צריכה ישראל לוותר על סיני וגם על רמת הגולן. עבור בגין לא היה זה שבר אידיאולוגי. מפת ארץ ישראל השלמה שלו הייתה מפת המנדט הבריטי ולא המפה הכתובה בתנ”ך בברית בין הבתרים, לא מלכות דוד או ינאי אלא החלטת חבר הלאומים לאחר מלחמת העולם הראשונה. אריאל שרון לא היה מנהיג אידיאולוגי, הוא היה מנהיג פרגמאטי. יחסו לארץ ישראל לא היה כאל מולדת מקודשת שאסור לוותר על סנטימטר רבוע אחד מאדמתה. בדומה לאולמרט ולנתניהו – הדור הפרגמאטי של מנהיגות הימין – היחס שלו לארץ ישראל הוא יחס אינסטרומנטלי, לא יחס ערכי. אולי בדומה להרצל שראה במדינת היהודים “מקלט בטוח” בפני האסון הממשמש ובא . ומקלט יכול להיות גדול או קטן. מגדות הסואץ והירדן ועד לחרמון – או ממ”ד בין גדות הירקון והקישון. שרון נטש את תפיסתו ההתיישבותית והביטחונית לא כיון שנתקל לפתע בלחץ אמריקאי אלא כיוון שהמלכודת המשפטית נסגרה עליו ועל בניו והוא היה זקוק לספין אדיר שיוריד מעל גבו את המערכת המשפטית והתקשורת. הוא כמובן ידע כי עזה תהפך לבסיס טרור ענק לאחר הנסיגה – אבל לא רצה לשבת בכלא. על אולמרט אנו כמעט פטורים מלדון : מנהיג מושחת שכבר לא היה איש ימין כשהיה לראש ממשלה. הוא לפחות לא רימה את בוחריו. הוא גילה להם מראש שהוא מתכוון לסגת גם מיהודה והשומרון. הסיפור של נתניהו הוא אולי הקשה מכל משום שסופו לא נכתב עדיין. בדבריה בערב ההשקה ניסתה שלי יחימוביץ להרגיע את ציבור המתנחלים: נתניהו הוא מנהיג אידיאולוגי, היא אמרה. הוא לא מתכוון אף לרגע למסור את יו”ש לערבים. אך גם היא מודאגת מאד ממנהיגות – מימין ומשמאל – הזונחת את האידיאולוגיה לטובת נהייה אל איזה שהוא “מרכז קיצוני”. מנהיגות המבקשת לרצות ולא להתוות דרך גם נגד הרוח.
אלקין דיבר על המנהיגות החייבת להתחשב במקביליות כוחות : כוחות פוליטיים פנימיים, כוחות בינלאומיים חיצוניים. כל ראשי הממשלה בישראל, אמר, היו חייבים להתחשב בשותפיהם הפוליטיים, ולא יכלו ליישם בשלמות את האידיאולוגיה שהניעה אותם. וכשמנסים להגיע לקווי יסוד משותפים הם חייבים לוותר גם על חלק מהדברים החשובים להם מאד. סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי אמרה כי נתניהו בשיחותיו בחדרים סגורים ,עם ראשי מדינות “ממשיך לדבר אידיאולוגית”. כיוון שאני מכיר את נאמני ארץ ישראל בליכוד, ועליהם נמנים ודאי גם אלקין וחוטובלי אין לי ספק כי גם הם מודאגים שמא ברגע מסוים יוותר נתניהו גם על שלמות הארץ. הם יודעים יפה, אולי טוב ממני, על מה היה מוכן נתניהו לוותר במו”מ הקואליציוני מול הרצוג, כמו גם בשיחותיו עם מזכיר המדינה האמריקאי, בסבבים הקודמים.
חדי העין בין הקוראים הבחינו ודאי כי לא הזכרתי את יצחק שמיר. והוא אולי החשוב מכולם להוכחת טענתי – הוא לא ויתר על מילימטר. גם כשהלך למדריד היה זה ויתור טקטי ולא אידיאולוגי. הוא היוצא מן הכלל המכחיש את הכלל האומר כי מנהיג מן הימין חייב לוותר על האידיאולוגיה שלו בהגיעו לשלטון. הימין חטא כלפי שמיר ופגע בארץ ישראל כשהפיל אותו.
אז מה היה לנו ?
חמישה מנהיגים, ארבעה עשורים, שלושה מחזורי שלטון, שני מנהיגים אידיאולוגיים, שני מושחתים ואחד שעוד לא סוכם.
מדינת ישראל זקוקה עדיין למנהיג שיהיה בו צרוף תכונותיהם של מנהיגי הימין : המניעים האידיאולוגיים העמוקים של בגין ושמיר עם יכולת העמידה של שמיר , עם חוכמת התמרון הפוליטי של נתניהו, כושר קבלת ההחלטות והאומץ של שרון ואולמרט, ושום דבר, אף לא שמץ, מהשחיתות שלהם.
כתבות נוספות
