נוסח המאמר שהופיע הבקר ב”מקור ראשון”. 10 ינואר 2014.
ברוב דברים לא יחדל פשע
אריה אלדד
בחדשים האחרונים אני מגיש יחד עם העיתונאי בן כספית תכנית רדיו יומית ב”רדיו ללא הפסקה”. ממש לפני שנכנסנו לאולפן ביום ג’ השבוע הגיעו כותרות נאומו של נפתלי בנט בכנס במכון למחקרי בטחון לאומי. לא מצאנו בציטוטים שקיבלנו סיבה להוריד נושא שכבר שיבצנו ולעסוק בנאום. בערב קראתי את הנוסח המלא והבנתי שטעיתי.
נאומו של שר הכלכלה, הדתות ירושלים והתפוצות היה מלוטש. נחרץ. משכנע. נאום של מי שמבין את חומרת השעה ואת כובד האחריות. נאום של מי שנכווה באש אוסלו וקבר את מתיו כתוצאה ממשוגות לב המנהיגים שהעדיפו פרסי נובל לשלום על חשבון ילדים מתפוצצים באוטובוסים. נאום של מי שמזהה היטב את השקר והתעתועים של “שטחים תמורת שלום” או תמורת ביטחון, או תמורת דמוגרפיה או כדי שקללת “הכיבוש” תוסר מאיתנו .
ואם בנט היה מנהיג מפלגת העבודה היה הנאום משמח מאד. אבל זה נאום של “מנהיג הימין”.
לא הייתי טורח לנתח את הנאום לו היה זה נאום כיכרות ספונטני ומתלהם. אבל כאשר הוא נקרא מן הכתב. וכל מלה שקולה בו – ראוי להתייחס אליו באותה רצינות בה נכתב. הבה נעיין במה שהגדיר השר כ”החלטות קשות שבאמת מצריכות מנהיגות”:
1.” אנחנו לעולם לא נסכים לוותר על ירושלים מאוחדת בריבונות ישראל, ורק ישראל”.
ירושלים באמת ממש חשובה. אפילו הכי. הבטחה לדבוק בה היא מסוג הסיסמאות החלולות שהפריח נתניהו וקודמיו בכל פעם שעמדו לוותר ויתור מדיני או טריטוריאלי הרה-אסון. כמעט אפשר לומר שירושלים היתה מקלטו של כל מנהיג ימין ערב בגידה. בשמה נשבעו שרון ואולמרט . אהוד ברק וציפי לבני . כשמנהיג המפלגה הכי ימנית בכנסת, נשבע לא לוותר על ירושלים- עולה באפי ריח עבש וחמצמץ של מפלט אחרון. “תמיד תהיה לנו פאריס” אומר המפרי בוגארט לאינגריד ברגמן כשהם נפרדים בסוף הסרט הנצחי “קזבלנקה”. אני מציע לכל מנהיג לאומי המחשיב עצמו ככזה להתייחס לירושלים כאל אויר לנשימה. אין צורך להצהיר לה הצהרות נאמנות. מכלל הן אתה עלול לשמוע לאו.
2.”לא נקבל ממשלת טרור פלסטינית” אמר בנט. לפעמים כל המוסיף גורע. האם קשה להבחין בהבדל בין “לא אסכים שבתי תינשא לערבי” ובין “לא אסכים שבתי תינשא לערבי גבוה”? הטוען לכתר “מנהיג הימין” צריך היה לומר בפשטות : לעולם לא נסכים למדינה פלסטינית. ואם המדינה הפלסטינית לא תהיה “מדינת טרור” – נהיה מוכנים לקבל אותה?
3. “לא נקבל הסכם שמתבסס על קוי 67” הצהיר בנט. גם נתניהו אינו מסכים לכך. וגם ציפי לבני מדברת תיקוני גבול. וכל ראשי הממשלות של ישראל מאז 67 הצהירו בבית ובחוץ “לא נשוב לקווי 67″. אם אבא אבן , השמאלני שבין שרי החוץ של ישראל הגדיר אותם כ”גבולות אושוויץ” – הצהרתו של בנט אינה יכולה להגדיר אותו כמנהיג המחנה הלאומי. ניתן לצפות מראש רשימתם של אורי אריאל ואורית סטרוק לומר בפשטות : לא נסכים לוותר על גרגר חול אחד מאדמת ארץ ישראל.
4. “לא נתחנן לחילופי שטחים כאילו מדובר בגזור הדבק באיזה מסמך וורד במחשב”. ואם לא נצטרך להתחנן, וחילופי השטחים יוצעו לנו על מגש של הרבה כסף– נקבל? ואם זה לא יהיה “העתק הדבק” ,כלומר לא ביחס של 1:1, אלא ביחס המרה נוח יותר לישראל – נקבל? ועם מי נחליף שטחים ?לא עם מדינה פלשתינאית ביהודה ובשומרון? מנין נולדה ההסכמה או ההשלמה עם מדינה כזאת?
סליחה על הבוטות. אבל היא מתבקשת : מי שמצטרף לממשלה שראשה מצהיר על מחויבותו ל”תכנית שתי המדינות” אינו יכול לתמוה על כך שהוא מתעורר בבקר עם פרעושים. כל משפט שאומרת ציפי לבני כנציגת הממשלה במו”מ הטמא הזה – כאילו נאמר מפיו של אורי אריאל או אורית סטרוק. ואם הדברים הללו מקוממים מאד – כי אין לי ספק שהם אינם שותפים למכירת ארץ ישראל לערבים – למקרא נאומו של בנט אין לי עוד בטחון כזה לגביו. גם ברוב דברים לא יחדל פשע.
כתבות נוספות
