גורם ההפתעה
פרופ’ אריה אלדד
ראש האופוזיציה בנימין נתניהו תקף השבוע, בחריפות רבה, את ממשלת בנט-לפיד, משום שזו הפקירה לכאורה את ביטחון ישראל, כשהתחייבה בפני ממשל ביידן, כי ישראל “לא תפתיע” את ארה”ב. אם זו התחייבות ישראלית להודיע לארה”ב מראש על כל חיסול בעזה או בלבנון, באיראן או בסוריה, לפני כל תקיפה פיסית בסוריה או תקיפת סייבר באיראן- הרי זו באמת הפקרת ביטחון ישראל והפקדתו בידיים זרות. לא תמיד אוהדות.
אך האם זו המשמעות של מדיניות “אין הפתעות” עליה התחייב לפיד בשיחתו עם בלינקן? הרי אין בה כל חידוש. זו המדיניות המוצהרת ביחסי ישראל-ארה”ב כבר כמעט חמישים שנה. מוצהרת. לא תמיד נשמרת.
מספר עקרונות מנחים את מערכת היחסים המורכבת שלנו עם ארה”ב. והם ידעו עליות ומורדות, חיזוקים ושחיקות. היציב שבהם ( שגם הוא אוים בימי אובמה) היה הסכמה אמריקאית ל”מדיניות העמימות” של ישראל בנושא הגרעיני . הוסכם גם לטפל בחילוקי דעות בחדרים סגורים ולא להחצינם. אבל שני הצדדים תיאמו מראש – וגם הפתיעו, כיבסו בבית – וכיבסו בחוץ.
ארה”ב התעלמה מהעקרונות הללו עוד בימי רבין . כשישראל לא הסכימה ב1975 לסגת למעברי הג’ידי והמיתלה כחלק מ”הפרדת הכוחות” בסיני – הודיע הנשיא פורד בגלוי על “ההערכה מחדש” של היחסים עם ישראל. כשהמשבר הזה נפתר ( רבין נכנע) התחייב הנשיא פורד במכתב סודי לרבין, לשמור על היתרון האיכותי הצבאי של ישראל ולא לשנות את מדיניות ארה”ב במזרח התיכון בלי “להתייעץ” עם ישראל. אבל כבר כשנתיים לאחר מכן, בתחילת כהונתו של בגין הפתיע אותו הנשיא קארטר, ובאוקטובר 1977 השיק יוזמה משותפת עם ברית המועצות, ליישוב הסוגיה הפלסטינית. בגין לא עודכן מראש. גם תמיכת ארה”ב בהחלטה 465 של מועצת הביטחון של האו”מ, להחיל את אמנת ג’נבה הרביעית על יו”ש ומזרח ירושלים, הייתה הפתעה מכוערת. (ארה”ב חזרה בה אח”כ). כשהחילה ישראל את חוקיה על רמת הגולן – זעמה ארה”ב, קיצצה בסיוע הביטחוני והשעתה את “מזכר ההבנה”. בגין זימן את השגריר האמריקאי , הודיע לו ש”איננו וסאלים של ארה”ב ואיננו רפובליקת בננות”, וביטל לחלוטין את המזכר. כשישראל השמידה את הכור הגרעיני בעיראק – כעסה ארה”ב שלא תיאמנו איתם מראש, השעתה שוב את ההבנות האסטרטגיות, ומכרה מטוסי ביון מתקדמים לסעודיה. גם בימי יצחק שמיר העדיפה ארה”ב “לכבס בחוץ” את חילוקי הדעות איתו, איימה בגלוי לנתב את זרם העליה מבריה”מ לאמריקה, ולמנוע מאיתנו ערבויות שהיו דרושות לקליטת העולים. ואפשר להמשיך ולמנות עוד ועוד: עליות ומורדות ביחסים. “הפתעות” וחשיפת חילוקי הדעות כאמצעי לחץ.
כבר ב”נאום קהיר” , בתחילת כהונתו , שינה אובמה את מדיניות ארה”ב במזרח התיכון, בלי “להתייעץ” בישראל. אבל מה שמותר לזאוס – אסור לשור, ואובמה האשים אותנו ב”הפתעות” (למשל אישורי תכניות בניה ברמת שלמה בירושלים בעת ביקור סגן הנשיא ביידן בישראל). חילוקי הדעות נחשפו שוב ושוב, גם נתניהו לא טמן ידו בצלחת, והיחסים הגיעו לשפל חמור. “תור הזהב” בימי נתניהו-טראמפ היה דוגמא מובהקת ל”אי הפתעה”. נתניהו היה אסיר תודה על המתנות המדיניות שהרעיף עלינו טראמפ, ונמנע מכל צעד שלא היה מתואם ומאושר מראש עם הממשל האמריקאי. מדיניות “לא נפתיע” הגיעה לשיאה דווקא בארבע שנות נתניהו-טראמפ. ולפיכך : עקרון “אי ההפתעה” אינו נוגע ולא נגע כנראה מעולם בתיאום פעולות צבאיות מראש . אין לי מידע על טיב ההתחייבויות החדשות של ממשלת בנט-לפיד מול ממשל ביידן. אך להערכתי גם הפעם לא התחייבה ישראל להודיע מראש לפני שהורגים מדען גרעין באירן , את מוחמד דף או את חסן נסראללה. במהרה בימינו אמן.
ראינו כי ההתחייבויות, בכתב ובעל פה, “לא להפתיע” התקיימו רק כל עוד היה נוח לשני הצדדים לקיימן. אפילו “מזכר ההבנות האסטרטגי” תיפקד כריץ’רץ’ : פותחים-סוגרים. משעים-מבטלים-מחדשים. אבל עוד לפני שהתחייבה ארה”ב בכתב “לא להפתיע” את ישראל ( במכתב פורד לרבין, 1975) היא כבר ניסתה למנוע מאיתנו הפתעה קשה.
כזכור לכל – בעצם יום הכיפורים תשל”ד תקפו כוחות מצריים וסוריים את כוחות צהל לאורך תעלת סואץ וברמת הגולן. האויב ניצל את ההפתעה. צלח את התעלה, והבקיע את המערך הדליל בגולן. אלפי טילי הסאגר הפתיעו את השריון הישראלי. המחיר היה נורא. צה”ל לא היה ערוך . ההפתעה וחוסר המוכנות היו ההסבר לכישלונות צה”ל בשלבים הראשונים.
אלא שבאמת – לא היתה צריכה להיות הפתעה.
האתראה שהעביר הסוכן אשרף מרוואן לראש המוסד זמיר הגיע אמנם רק שעות אחדות לפני המלחמה. אבל המערכים ההתקפיים המצריים היו גלויים למודיעין הישראלי ורק ההערכה השחצנית של ראש אמ”נ זעירא ( “סבירות נמוכה”) גרמה לנו לא להשתמש במה שידענו.
לפני שבועות אחדים נתגלה עוד משהו, שמוטט את “תירוץ ההפתעה”. נחשפו הפרוטוקולים של הממשלה מימי המלחמה. להלן קטע מהדיון, שעתיים לפני תחילת המתקפה המצרית והסורית.
דיין : ” המטכ”ל היה רוצה שנעשה מלחמת מנע, התקפת מנע או מכת מנע. לפני שהם פותחים באש לפתוח עליהם באש.. אני אפילו לא הצעתי זאת לראש הממשלה…ההנחה שלא נעשה זאת. לא נהיה הראשונים הפותחים מלחמה”.
גולדה מאיר : “הרמטכ”ל וכל האחרים התחננו – ‘תנו לנו חצי שעה לפעולה יזומה, ואנו נגמור את שדות התעופה שלהם ואת הטילים שלהם, וגמרנו את העניין’. אני מודה ומתוודה, שלבי נמשך לזה מאוד, אבל אני יודעת באיזה עולם אנחנו חיים. וכולנו אמרנו, ‘חבל מאוד, אבל זה לא הולך'”.
עד כאן – הכל מוכר. אלא שאז מעיר דיין משהו שלא ניתנה לו עד היום תשומת לב מספקת : “ארה”ב העבירה אתראה לפני כמה ימים …יש להם ידיעות מהימנות, שהולכים לתקוף אותנו…אמרנו להם שזה לא נכון. זה בסך הכל תרגיל”.
תמיד ידענו כי ” הקונצפציה” עיוורה את מפקדי צה”ל וקברניטי המדינה. ידענו גם כי כאשר כבר היה ברור שעומדת לפרוץ מלחמה נמנעה גולדה מלאשר מכה מקדימה שהיתה עשויה לשנות את ההיסטוריה, להציל אלפי חיילים, כיון שלא רצינו להיות אלו שיורים את היריה הראשונה, כדי לא לאבד את תמיכת ארה”ב, אשר בסיועה היינו תלויים. עתה מסתבר כי לא היה באמת חשש כזה , כי ארה”ב עצמה העבירה לנו אתראה שהערבים עומדים לתקוף. וללא ספק הייתה מבינה היטב מדוע הקדמנו מכה.
ומדוע באמת נמנענו ממכה מקדימה? מדוע עצמנו עינינו ואטמנו אזנינו מלראות לשמוע ולהבין את האתראות הרבות? תיאורית הקשר הידועה, על פיה המלחמה כולה תוכננה והוסכמה ביון דיין סאדאת וקיסינג’ר, כדי “לשבור את הקרח” ולהביא לשלום – נטחנה לעייפה. אינני נוטה להאמין לתיאוריות קונספירציה, אך זו נראית הגיונית מאד, שטנית מאד, מתאימה מאד לאישיותו של משה דיין, ומסבירה גם את ההימנעות ממכת מנע. התיאוריה לא הוכחה. הנרי קיסינג’ר (98)הוא האחרון החי עדיין. אולי עוד יפרסם פעם משהו. על כל פנים – “ישראל הופתעה”.
מה אנו למדים מכל אלו?
ההתחייבויות הפומביות , וההסכמים החתומים: “לא נפתיע” אינם מעלים ואינם מורידים. האינטרסים והמעשים קובעים. בקרוב נדע אם, וכמה, נפתיע ונופתע.
כתבות נוספות
