בשם הדין הבינלאומי

בשם הדין הבינלאומי
פרופ’ אריה אלדד

אחרי שהתפרסמה החלטתו של טראמפ להכיר בריבונות ישראל בגולן מיהרו פרשני השמאל ומומחי משפט לציין כי כידוע, הדין הבינלאומי אינו מכיר בריבונות שנרכשה בכוח כיבוש צבאי.
למי זה ידוע בדיוק? ומהו אותו “דין בינלאומי” שעל פיו זה כל כך ידוע? ואיך לא הועמדה ישראל לדין על פי אותו “חוק” כשסיפחה את מזרח ירושלים ב-1967 ? והאם טראמפ הוא עבריין על פי הדין הבינלאומי?
תלוי מי שואל ואת מי שואלים.
עבירת הגניבה – מוגדרת בסעיף 383 בפקודת הנזיקין, שהיא חלק מספר החוקים של מדינת ישראל. מי שרוצה לדעת מה כתוב בחוקי חמורבי על גניבה ימצא אותם חקוקים באסטלה הקרויה על שמו המוצגת בלובר בפריס (גנובה כמובן…). ההלכה היהודית מאוגדת בספר “השולחן ערוך”. ספרי החוק הרומאי היוסטיניאני וקוד נפוליאון מצויים בכל ספרייה אקדמית המכבדת את עצמה. אבל נסו למצוא בספריה את ספר החוקים של “הדין הבינלאומי” – ותיתקלו במבוי סתום.
והמבוי הזה סתום באלפי ספרים, רבבות מאמרים, מיליוני מילים שנכתבו עליו, או הסתמכו עליו, אבל ספר חוקים אחד כזה, המוסכם באמת על ידי אומות העולם, ויש לו תוקף מחייב – לא קיים.
מומחים במשפט בינלאומי מתייחסים לעקרונות מסויימים, המופיעים במגילת האו”מ, כאל נדבך חשוב בדין הבינלאומי. אבל כמעט כל המדינות בעולם הפרו במידה כזו או אחרת את מה שכתוב במגילה. אם היה להם די כוח ( צבאי, כלכלי או מדיני) הן עשו כרצונן. אם היו חלשות – נכשלו ו נדירות גם נענשו. אבל אין מכס על מילים. פוטין כבש את חצי האי קרים מידי אוקראינה ב2014. יש לרוסיה וטו במועצת הביטחון של האו”מ, והעולם יכול לקפוץ לה. נשיא סוריה אסאד בצע פשעי מלחמה מזויעים נגד אזרחיו, רוסיה וסין מנעו במועצת הביטחון כל גינוי או סנקציות ולכן אין שום משמעות ל”חוק הבינלאומי” כי השאלה המעשית היחידה היא אם יש לך כוח, או אין.
חלולים ככל שיהיו – העקרונות המופיעים במגילת האו”מ הם עדיין המרכיב הפורמאלי המבוסס יחסית של “הדין הבינלאומי”. מרכיבים אחרים שלו הם הסכמים בינלאומיים, ( בדרך כלל כאלו שהוכתבו על ידי הצד החזק או המנצח), “מנהגים” (!) , “עקרונות משפט כלליים” המשותפים לכל המדינות, החלטות של בתי דין, מדינתיים או בין לאומיים, ו…”כתבי מלומדים ומשנתם של גדולי הסופרים והוגי הדעות של המחשבה המדינית”. שזה, בינינו, קצת מעורפל. כי מי מחליט אם מאמצים את עקרונותיו של מונטסקיה או את תובנותיו של מקיאוולי? ומי מחליט אילו “מנהגים” הופכים לחוק בינלאומי?
כל הגבולות באירופה, בעצם בעולם כולו, הן תוצאה של מלחמות. המנצחים הכתיבו חוזי כניעה למנוצחים, ואלו חתמו על “הסכמתם” לויתור על חלקים ממדינותיהם. ברגע היסטורי מסוים, אחרי מלחמת העולם השניה, ביקשו חמישים ואחת חברות האו”מ לקבע את המצב הגיאו-פוליטי ולקדש אותו. אבל העולם המשיך להשתנות. כל מי שטוען בשם “הדין הבינלאומי” טוען בשם עיקרון תיאורטי, המתיימר לייצג עקרונות אוניברסאליים של צדק וזכויות אדם ועמים – אך רק צבועים חסרי תקנה מתעלמים מכך שהחוקים הללו מיושמים בפועל רק על פי מפת הכוחות והאינטרסים.
אז “כידוע” לפי הדין הבינלאומי ישראל אינה יכולה לרכוש ריבונות על רמת הגולן בלא הסכמת סוריה.מאידך – אם היינו כובשים את כל סוריה והיא הייתה חדלה להתקיים כמדינה – “הכיבוש” היה מוכר כריבונות. אבסורד? נכון. אבל הקהילה הבינלאומית מכירה למעשה ולהלכה גם בעיקרון שתוקפן שאיבד במלחמה שטח אינו יכול לשוב ולתבוע אותו. גרמניה פתחה במלחמת העולם השניה, הובסה, ואין היא יכולה לשוב ולתבוע את השטחים שאיבדה במלחמה. “המשפט הבינלאומי” מכיל בתוכו עקרונות סותרים. כל אותם שמאלנים החרדים היום כי ההכרה האמריקאית בריבונות ישראל ברמת הגולן תהווה תקדים גם לגבי יהודה והשומרון – צודקים. והם חוששים משום שגם הם יודעים יפה כי מה שקובע בעולם אינננו “הדין הבינלאומי” אלא האינטרסים והכוח. ישראל יכולה לבטל את הסכמי אוסלו ( בנימוק שהפלשתינאים הפרו אותם כשהכריזו עצמאות), לספח את השטח בכוח הזכות, ומומחי הדין הבינלאומי יכתבו עוד מאה ספרים עד שהמצב יתקבע בזכות הכוח.