ברנדוט – החשבון ההיסטורי.
פרופ’ אריה אלדד
השבוע מלאו שבעים שנה להתנקשות במתווך האו”מ הרוזן פולקה ברנדוט. ב17 בספטמבר 1948 ארבה לו חוליה של אנשי לח”י במה שהוא היום רחוב הפלמ”ח בירושלים, וירתה בו למוות.
ברנדוט היה נצר למשפחת המלוכה. בשנות מלחמת העולם השניה עסק כנשיא הצלב האדום השבדי בתיווך מול שלטונות גרמניה לחילוץ אזרחים סקנדינביים ממחנות הריכוז. לקראת סוף המלחמה, כשתבוסת גרמניה היתה כבר ברורה, הצליח לשחרר כמה אלפי אסירים, ובהם גם יהודים בעלי אזרחות סקנדינבית. הגרמנים שקיימו עימו משא ומתן, ובהם היינריך הימלר, , עשו זאת בתקווה לרכוש לעצמם “נקודות זכות,” או מליצי יושר, לקראת מה שהיה צפוי להם בתום המלחמה : משפטים באשמת פשעי מלחמה וחבל תליה. כמה מקורות שונים ידעו כעבור שנים להעיד כי ברנדוט השתדל מאד לא לעסוק בשחרור יהודים ממחנות המוות. כשהוצעה לו עסקה לשחרור כמה רבבות יהודים ( שלא היו אזרחי הארצות הסקנדינביות) סרב בנימוק שסוגיית היהודים “שנויה במחלוקת” ותצטרך להיות מוכרעת רק אחרי המלחמה.אבל הזוועה הזאת נודעה רק שנים אחדות לאחר שאנשי לח”י הרגו אותו בירושלים. ולא בגללה חוסל.
לאחר פרוץ מלחמת העצמאות ופלישת צבאות ערב לארץ ישראל נשלח ברנדוט לתווך בין הצדדים הלוחמים. . הוא השיג הפוגה בקרבות, אך לא עלה כנראה על דעתו ששליחותו מוגבלת ליישום החלטת החלוקה מ-29 בנובמבר 1947 . היתה לו תכנית אחרת. הוא ניסה לבטל את כל הישגי היהודים במלחמה, שעלו בדם רב. הוא קיוה לשנות גם את מפת החלוקה: לקחת את הנגב מידי היהודים ולמסרו לערבים, לתת ליהודים חלק מהגליל המערבי ( נהריה וסביבותיה) להעניק לבריטים בסיסים בארץ, לבטל למעשה את תכנית שתי המדינות העצמאיות וליצור אוטונומיות וקנטונים נפרדים בשליטת נציבות בינלאומית, ולהחזיר לתחומי מדינת ישראל את מאות אלפי הפליטים הערבים שנמלטו מכאן בחדשי המלחמה הראשונים. ברנדוט ביקר במחנה פליטים ליד רמאללה ואמר כי מראות זוועה כאלו לא ראה גם במחנות הריכוז הגרמניים. כיון שידוע כי ביקר במחנות הריכוז אין להבין הצהרה מעוותת מעין זו אלא כביטוי בוטה מאד לאהדתו לערבים ושנאתו המזוקקת ליהודים. את ירושלים תכנן ברנדוט למסור למלך ירדן עבדאללה.( בגירסה שניה של התכנית שהתפרסמה רק לאחר מותו – ירושלים נועדה להיות בינלאומית). רוב החוקרים סבורים שהוא ראה עצמו המועמד הטבעי להתמנות בידי האו”מ ל”מלך ירושלים”. את משכנו תכנן לקבוע ב”ארמון הנציב” בירושלים. משכנם של הנציבים העליונים על ארץ ישראל מטעם הכתר הבריטי היה עבורו משכן סמלי לשאיפותיו.
זה חרץ את גורלו. התכנית שלו, שעמדה להיות מוצגת בפני העצרת הכללית זכתה להתנגדות גורפת גם מצד מנהיגי המדינה ובהם בן גוריון ושרת. ההיסטוריון אורי מילשטיין אף הרחיק לכת לאחרונה והעלה סברה שבן גוריון ידע מראש על תכנית לחסל את ברנדוט. ההוכחות לכך מפוקפקות בלשון המעטה. מה שברור הוא שבן גוריון לא ניסה באמת לתפוס את מבצעי ההתנקשות גם כשנודעה לו זהותם, והסתפק בחיסול לח”י, שעדיין פעלה באותם ימים כמחתרת עצמאית בירושלים, שלא היתה חלק ממדינת ישראל . למעלה ממאה אנשי לח”י (אלו שלא היו מגוייסים לצה”ל) נעצרו.
חברי מרכז לח”י : נתן ילין מור, יצחק יזרניצקי ( שמיר) ואבי ע”ה ישראל אלדד ראו בברנדוט סוכן שפעל בשירות האינטליג’נס הבריטי כדי להמשיך בדרך זו או אחרת את שלטונם בארץ. הם ראו בתכנית סכנה קשה לעצם קיומה של המדינה וודאי למעמדה של ירושלים. יש לזכור כי המדינה הצעירה היתה רחוקה מיציבות. החלטת או”מ ברוח תכנית ברנדוט ונסיגה ארה”ב מתמיכה במדינה – היו עלולות להמיט אסון על ישראל. היה חשש כי ישראל לא תוכל לעמוד בפני לחץ דיפלומטי מסיבי. אבל התכנית למסירת ירושלים לידי הערבים חתמה את גורלו. של ברנדוט. כך הבינו גם ג’יימס מקדונלד, שגריר ארה”ב בישראל, והקולונל הבריטי ריצ’רד מיינרצהאגן,וכך כתבו ביומניהם. מרכז לח”י אישר לפיכך את הפעולה שהציע יהושע זטלר מפקד לח”י בירושלים. לוחם לח”י האגדי, יהושע כהן , עמד בראש החוליה. בשוגג נהרג גם אנדרי סארו, קולונל צרפתי שישב לצידו של ברנדוט.
זטלר, כהן ומרכז לח”י קיוו כי תכניתו של ברנדוט תמות יחד איתו. את האחריות על ההתנקשות בברנדוט קיבל על עצמו ארגון פיקטיבי בשם “חזית המולדת”. ילין מור היה היחיד מראשי לח”י שנעצר והועמד לדין. ( האחרים לא נתפסו) במשפטו הכחיש כל קשר בין לח”י ו”חזית המולדת”. נשבע לשקר כי לא ידע על הכוונה וההחלטה להרוג את ברנדוט. הוא תכנן להקים מפלגה שתתמודד בבחירות הראשונות והבין כי בראש מפלגה כזאת לא יכול לעמוד אדם שיורשע ברצח מתווך האו”מ. בכך גם חסך מישראל מבוכה בינלאומית קשה יותר מזו שנגרמה לה ממילא.
לכאורה – זה בדיוק מה שקרה. גם סגנו של ברנדוט, ראלף באנץ, וגם מדינות העולם עמדו על עצמת ההתנגדות לכל תכנית שתגזול את ירושלים ואת הנגב מידי העם היהודי. ותחזיר את הפליטים הערבים לתחומי המדינה. כעבור חדשים אחדים החל באנץ לתווך בין ישראל ומדינות ערב כדי להגיע להסכמי שביתת הנשק. אלו נחתמו ב”ארמון השושנים” ברודוס , העניקו גושפנקה רשמית לעמדות אליהם הגיעו הצדדים באותו שלב, ולא ניסו ליישם אף אחת מהנקודות בתכנית ברנדוט שחרצו את גורלו. בדצמבר 1949 הכריז בן גוריון על ירושלים כבירת ישראל.
אבל התכנית לא נקברה לנצח. ערביי ארץ ישראל עדיין מקוים כי יקום להם ברנדוט חדש, בעל השפעה דומה, שהכוכבים בשמיהם יסתדרו כך שלא יהיו לישראל בעלי ברית בעולם, ושגלגלי מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים ינועו לאחור.לכאורה – הזייה. מעולם לא היו הערבים רחוקים יותר מהגשמת שאיפותיהם הלאומיות. אבל האו”מ, וגם רבות ממדינות העולם, עדיין אינם מכירים בירושלים כבירת ישראל, ודאי לא באיחוד העיר. ומפקדת משקיפי האו”מ עדיין שוכנת בארמון הנציב ואינה מכירה אפילו בשליטה המוניציפלית של עירית ירושלים עליהם. הם פולשים לאדמות המדינה סביב הארמון, בונים באין מפריע, מסרבים לשלם דמי חכירה או ארנונה, כי אלו בעיניהם – הכרה בריבונות. וכיון שישראל הסכימה לשובם לארמון לאחר מלחמת ששת הימים ולא הציבה להם אולטימטום פשוט – להכיר בריבונות, לשלם שכירות – או לעוף משם, יש גם באו”מ, גם בקרב הערבים, המקווים כי יום יבוא וירושלים תילקח מידי מדינת ישראל ותימסר לשלטון בינלאומי כל שהוא.
בחיסול ברנדוט בירושלים , השבוע לפני שבעים שנה, הסירה לח”י את האיום המיידי לגזילת ירושלים מידי העם היהודי. זו היתה מתנת הפרידה של המחתרת למדינת ישראל. אבל בעיר הנצח – שום מעשה יחיד אינו נצחי. יש להמשיך ולהיאבק כדי לקיים את תוצאותיו.
כתבות נוספות
