בקרת נזקים
פרופ’ אריה אלדד
לבנימין נתניהו יש חסידים רבים. ליכודניקים “שרופים” התומכים בכל צעדיו ואינם מסוגלים לראות בו כל פסול או מום. ככל שירבו הדיווחים על פרשיות שחיתות שונות אשר התקשורת כורכת את שמו בהן – כן תגבר תמיכתם בו. לא עניין רציונאלי.
גם אויבים רבים לנתניהו. רובם מן השמאל הישראלי, או מן השמאל המכנה עצמו “מרכז”. יש בהם המתנגדים לדרכו המדינית ( שעד היום ניטש ויכוח מר אם יש לו אחת כזו). אך גם כאשר נתניהו הולך בדרכם, נמנע מהחלת ריבונות ביהודה ובשומרון. מקפיא את הבניה שם, ואפילו בירושלים, מחריב את עמונה – התעוב שהם חשים כלפיו הולך וגובר. גם זה כבר לא רציונאלי. יש בהם השונאים אותו על נהנתנותו וקמצנותו ( על סגולותיו אלו אין כמעט ויכוח) ויש כאלו המאשימים אותו גם בשחיתות קשה. הם אומרים כי המתנות היקרות שקיבל בשפע ( וככל הנראה גם על פי דרישות מפורטות ומדויקות) לא הוענקו סתם כדי ליהנות מזיוו ולהתחכך בקרבתו, אלא תמורת שירותים והטבות שונות. דוגמא מובהקת ל”תן וקח” כזה ידעו לפרסם בתקשורת על מסכת קשריו של נתניהו עם ארנון מילצ’ן : הוא נתן מתנות יקרות ערך ובתמורה דאג לו נתניהו להארכת אשרת השהייה שלו בארה”ב, או קידם את ענייניו בערוץ 10. שתי הטענות הללו מתנדנדות על כרעי הספקולציה הצולעת : בהחלט הגיוני כי ממשלת ישראל תדאג להשיב טובה תחת טובה לארנון מילצ’ן שעל פי עדותו שלו – סייע לא פעם בידי המוסד ( ומשום עדות זו, אגב, ביקשה ממשלת ארה”ב למנוע את הארכת הויזה שלו, שהרי מילצ’ן הודה בעצם שהוא שימש “סוכן זר”). ובאשר לפעולותיו של נתניהו בערוץ 10 – חלק ניכר מהן דווקא היו עשויות לפגוע באינטרסים של מילצ’ן , אחד מבעלי הערוץ. גם שונאי נתניהו המובהקים חשו שאין בפרשיות אלו די חומר פלילי כדי להפיל ראש ממשלה מכהן.
ולכן נפלה שמחה גדולה במחנה מתעבי נתניהו כשהתפרסמה פרשיית ההקלטות עם ארנון מוזס וה”דיל” לצמצום תפוצת “ישראל היום” תמורת מיתון ההתקפות על נתניהו ב”ידיעות אחרונות”. הצהלה הייתה גדולה כיון שההקלטה עשויה הייתה להישמע כמו עסקת פרוטקשן של שני עבריינים . והיה בה די חומר בקיע כדי לרופף את תמיכתו הבלתי מסוייגת של אדלסון, בעלי “ישראל היום”, בנתניהו. אך השמחה הייתה כנראה מוקדמת מדי. ה”דיל” אולי מסריח , מכוער, מטיל אור עכור על המניעים האמיתיים של העיתונות התומכת והנלחמת בנתניהו. ( רמז: כסף.) אך גם זה לא ישלח את נתניהו לכלא עם קלון.
כשצפו הצוללות ממעמקים והעלו איתם את חרפת הטינופת של עיסקות שוחד, כשהתפוצצה ברעש גדול שערוריית “בזק” שוב קמה שמחה גדולה במחנה הלוחמים לסילוק נתניהו. כמעט ניתן היה לשמוע אותם אומרים : חדשות רעות וחדשות טובות : החדשות הרעות הן שהלכה המדינה. החדשות הטובות הן שיחד איתה ייפול סוף סוף גם נתניהו .
לעניות דעתי גם במקרים אלו הם רואים מהרהורי ליבם.
למען הסר ספק : אינני מחסידי נתניהו. להבנתי הוא איבד את דרכו המדינית ביום שהצהיר בבר אילן על תמיכתו בהקמת מדינה פלשתינאית. יש לו זכויות רבות. יש לו גם חובות כבדים. אך הסכמתו לחלוקת הארץ והקמת מדינת אויב בלב המולדת שלנו מכריעה את הכף לחובתו. לכן לא אתאבל אם מנהיג לאומי הנאמן לארץ ישראל יחליף אותו. על זה הייתי רוצה לראות אותו הולך. לא על סיגרים ושמפניה ותכשיטים ושוחד.
אבל הקשרים ההדוקים בינו ובין בן דודו ופרקליטו דוד שמרון עדיין לא הופכים אותו למי שקיבל שוחד כדי לקנות צוללות או ספינות. נדמה לי שגם שונאיו הגדולים ביותר יודעים שלא יפגע בביטחון המדינה רק תמורת דמי תיווך לעורך דינו וקרוב משפחתו. נתניהו נתן הסכמתו למכירת צוללות (משוכללות פחות מאלו שלנו) למצרים בימי מובארכ, ביטל הסכמתו בימי מורסי, ושב והסכים בימי א-סיסי לכך שגרמניה תמכור צוללות וכלי שייט משוכללים למצריים. אך גם מתנגדיו אינם מאמינים באמת שנתניהו החליט לבגוד במולדת תמורת בצע כסף. גם שונאיו יודעים שיש שיקולים מדיניים ( גם אם מוטעים מאד בעיני) לחזק את מצריים כמדינה סונית “מתונה” ולהגביר את תלותה בנו. אך אם שוחד אין כאן – למיטב שיפוטי ( הלא משפטי) לפחות מצב של ניגוד עניינים ברור יש כאן, אם עו”ד שמרון מייצג גם את נתניהו וגם את המספנה הגרמנית. לא יעלה על הדעת שעו”ד יצחק מולכו, מייצג את ישראל בעניינים שונים בעוד שותפו, עו”ד דוד שמרון, במשרד הסמוך, מייצג מספנה גרמנית במו”מ מול ישראל. ועוד פחות מכל לא מתקבל על הדעת שנתניהו לא ידע שעורך הדין שלו מייצג גם את הצד השני.
כל אלו אמירות “ציבוריות”. ואין להן, עדיין, משמעות משפטית. כבר ראינו כי גם אהוד אולמרט אהב מתנות יקרות : עטים נובעים ושעונים, למשל. פרשת החפיצים היוקרתיים הללו גוועה בקול ענות חלושה. וכבר ראינו שכל אזרח בישראל ידע כי לא ייתכן שמיליונים ינחתו בחשבון הבנק של גלעד שרון תמורת גלישה באינטרנט בענייני “האי היווני” ,ואבא אריאל, שאי אפשר היה לתקוע או לשלוף מסמר בחווה שלו בלא ידיעתו – לא ידע ולא שאל. רק מני מזוז, אז היועץ המשפטי לממשלה חשב שלא נמצאה הוכחה למעשה פלילי מצדו של אריאל שרון, וסגר את התיק. לא יעלה על הדעת, קבע מי שהיה החשב הכללי באוצר פרופ’ ירון זליכה, שאהוד אולמרט לא ידע שהקשרים האישיים שלו עם המיליארדר פרנק לואי, והשינויים שהוא מכניס במכרז למכירת בנק לאומי לטובת קבוצה בראשות ידידו – אינה עולה כדי מעשה פלילי כולם ידעו. כולם היו בטוחים. למעט פרקליט המדינה והתיק נסגר. הימין בישראל, ואני בתוכו, שחששנו מפני מכירת חיסול של ארץ ישראל ומסירתה לאבו מאזן – קיווה מוקדם מדי כי “ההסתבכות הפלילית” של אולמרט תקבור את “תכנית ההתכנסות”. נראה כי זה המצב גם לגבי בנימין נתניהו בפרשיות הצוללות ובזק. אפשר שמקורביו רודפי בצע , אפשר שפקידים בכירים שהוא מינה אישית -לקחו שוחד. אפשר שהוא ידע והעלים עין- אך דומה כי אין במה שפורסם כדי לבסס כתב אישום נגדו באשמת לקיחת שוחד, להרשיעו ולהדיחו.
מצב של ניגוד עניינים לכאורה – כן. חמדנות ואהבת מתנות יקרות – כן. שוחד – לא. ובמידת הזהירות אולי ראוי לומר :עדיין לא. גם שונאיו יודעים זאת היטב, אך הם גם בטוחים כי ככל שירבו לכתוב ולהתייחס אליו כמי שאשמתו כבר הוכחה – יצליחו להפוך את “האמת הציבורית” גם ל”עובדה משפטית”.
כתבות נוספות
