“אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים”.
( ב. נתניהו באזנו של הרב י. כדורי. 1996)
כאלף ושמונה מאות שנים עברו בין דיכוי מרד בר כוכבא ואבדן העצמאות המדינית של היהודים בארץ ישראל – ועד חידושה עם הקמת מדינת ישראל. במאות השנים הללו התפזר העם היהודי בשבעים גלויות. סבל רדיפות ודיכוי, אפליה והשפלות, שחיטות וגירוש, המרות דת מאונס ורצח עם. מאות שנים כלאו אותנו בגיטאות, ואם לא כלאו באונס – הסתגרנו מרצון, ושמרנו על יהדותנו.
היהדות היתה תמיד תרכובת יציבה של דת ולאום. אמונת ישראל ומוצא אתני. האנומליה של העם היהודי התבטאה בין השאר בכך שהצליח לשמור על ייחודו גם במנותק ממולדתו הגיאוגרפית, אולי גם כיון שמעולם לא ויתר על הכיסופים לשוב למולדתו, לארצו, לעצמאותו, ולהקים מחדש את הבית שנחרב..
בשלהי המאה השמונה עשרה החלו חומות הגטו להתפורר. במערב אירופה זכו היהודים באמנציפציה. וכשנפרצו חומות האפלייה, חלקית לפחות, והיהודים זכו , חלקית לפחות, בשוויון זכויות אזרחי – ויתרו רבים מהם על גדרות הדת או הלאום. רבים הפסיקו לקיים מצוות, וחלקם התבוללו, נישאו לגויות ולגויים , ויתרו על זהותם היהודית ואבדו. אחרים שמרו על דתם אך ביקשו לותר על הלאום. ראו עצמם “גרמנים בני דת משה”. אלו גם אלו מצאו עצמם מול שוקת שבורה כשהתרסקה האמנציפציה. הרצל, יהודי מתבולל, שמע את זעקות ההמון הפריסאי המשתולל בצרחות “מוות ליהודים” בימי משפט דרייפוס והפך מתיאודור לבנימין-זאב. הוא הבין שזו רק ההתחלה וחולל את המהפכה הציונית. רק מעטים הלכו אחריו. האורתודוכסיה נשבעה אחרי מרד בר כוכבא שלא למרוד במלכויות ולהמתין למשיח. מתקני העולם האמינו שיצליחו לשחרר את כל המשועבדים באמצעות מהפכה קומוניסטית ובכך תיפתר גם צרת היהודים. אלו ואלו טעו. אלו ואלו עלו השמימה בעשן, או מתו בשלגי סיביר.
אבל המעטים שהלכו בעקבות הרצל והפכו ציונים הם ששינו את ההיסטוריה. היה להם מנוע ציוני שניזון מדלק הכיסופים והרדיפות. היו להם, גם ל”חילונים” שבהם עוגנים עמוקים במסורת ישראל ותרבותו. הזהות היהודית שלהם היתה ברורה. הם עלו לארץ ישראל והם הקימו את המדינה.
* * *
רוב החלוצים בוני הארץ, לא היו “דתיים”. אולי היה הכרח להשתחרר ממסגרות הקהילה הדתית כדי לעזוב את בית אבא-אמא ולעלות ארצה. אבל הם היו יהודים מאד. וציונים מאד. המנוע הציוני שלהם דחף את ספינת ישראל בעוצמה שהעם לא הכיר במאות שנות הגלות. אך משהוקמה המדינה חשו רבים שתם תפקידה ההיסטורי של הציונות. המנוע הציוני שלהם כבה. לא היו בהם כיסופים לציון, כי הם חיו בה. בלא מנוע פנימי מושך, או רדיפות אנטישמיות דוחפות, ויתרו רבים מבני השמאל הציוני על המהפכה הציונית וחתרו ל”נורמליזציה”. אך רובם לא ויתרו על הזהות היהודית שלהם. העוגן הלאומי שלהם נותר יציב. האויבים הערבים סייעו בייצובו.
* * *
לפני שבוע התפרסם ב”הארץ” ראיון ארוך עם אברום בורג. בן הציונות הדתית ומפלגת העבודה, מי שהיה יושב ראש הכנסת ויו”ר הסוכנות היהודית. בשנים האחרונות הסיר את הכיפה מראשו. עזב את מפלגת העבודה, הנושאת בעיניו באשמת ה”כיבוש”. הוא אפילו הקפיד לנסוע בשבת לנצרת, לדיון על הקמת “המשותפת” . (“פיקוח נפש”, הוא אמר. הומור יהודי נשאר לו.) וגם הצביע עבור אויבי ישראל אלו בבחירות. בראיון הוא שירטט בפני רוית הכט את דיוקנו של מי שויתר על זהותו היהודית, ועתה הוא תובע מבית המשפט העליון שימחק את רישומו כיהודי מסעיף הלאום ברישום האזרחי.
על הדת ויתר מזמן. “אף פעם לא האמנתי” אמר . “אלוהים לא במשוואות שלי. כתבתי חמישה ספרים על למה אני לא מתעסק איתו”. במאמר מוסגר צריך להיאמר שרוב האנשים שאינם מאמינים באלוהים מסתפקים במשיכת כתפיים אדישה ולא עוסקים בכתיבת חמישה ספרים על מה שלא מעסיק אותם. אבל לא הבעיות הנפשיות של בורג מול אלוהיו מעסיקות אותי אלא גורלם של אלו המוותרים על זהותם.
“אני אמשיך לחיות את הזהות היהודית וההיסטורית שלי כפי שהורי ואבות אבותי חיו”. מבטיח בורג. האמנם, אברום? , אברהם בורג, מבני בניו של אברהם אבינו, שלו הובטח “לזרעך נתתי את הארץ הזאת”, ובאמונה הזו חי העם היהודי בארצו ובגלות. שמרו מצוות, והתפללו שלוש פעמים ביום לשיבת ציון ולבנין בית הבחירה. אתה באמת רוצה שנאמין שאתה חי את הזהות היהודית של אבות אבותיך, כובשי כנען בסערה, מכריתי הכנענים, בוני בית המקדש בהר הבית, אבלי ציון בחורבנו, המצפים למשיח? רשאי אתה כמובן לטעון שארץ ישראל אינה שייכת לעם ישראל, אבל לטעון זאת בשם הזהות היהודית של אבות אבותיך? אין גבול לסילוף?
בורג כבר מזמן לא ציוני. הוא “תומך בביטול ניכר מאד של חוק השבות. אני רוצה שכל האנשים שבאים לישראל יעברו דרך חוק האזרחות ולא דרך חוק השבות. חוק השבות יישאר בתור סעיף – אם אדם וקהילה חלילה נרדפים בשל יהדותם יהיה להם מסלול מהיר”. תודה. ואם יהודי אינו נרדף, הוא סתם ציוני, ורוצה לעלות ארצה? דינו יהיה כנראה, על פי משנתו הפוסט ציונית, שלא לומר אנטי ציונית של בורג, כדין סיני או אסקימואי שמבקש להתאזרח כאן. מי שהיה יו”ר הסוכנות, ובכך גם אחראי על מחלקת העליה שלה, מתגלה כמי שלא האמין בשליחות שנטל על עצמו. סתם תפס ג’וב. בורג אינו רוצה בעלייתם של כל היהודים ארצה. הוא רואה בקיום היהודים בגלות “מודל שיש לשאוב ממנו השראה”. הוא סבור שבבתי הכנסת הלא-אורתודוכסיים בארה”ב “נוצר הקורפוס הבא של העם היהודי” הוא מודע כמובן לשיעור העצום של נישואי תערובת בקרב הרפורמים אבל הוא טוען שהעם היהודי “איננו מספרים וגנטיקה אלא רעיונות וערכים”, ובתנאי שאלו הם גם הערכים של נלסון מנדלה והדלאי למה. אכן. בני אדם ערכיים. אבל מה יהדות יש כאן? הוא תומך נלהב בנישואי יהודים וגויים. כלומר בהתבוללותו של העם היהודי, גם בארץ, ולהבנתו כך ייוצר גשר לשלום עם שכנינו. הוא כופר בכך ש”ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי” . זה הסעיף הראשון בחוק הלאום שהבעיר את חמתו, ובעטיו של החוק הזה הוא פנה לבקש למחוק את רישומו כיהודי. אני בטוח שלא שכח שזה גם משפט הפתיחה של מגילת העצמאות, אבל מי שרוצה לבטל את “התקווה” (“הימנון קולוניאליסטי”), שהיה רוצה לראות ראש עיר ערבי בירושלים וראש ממשלה ערבי בישראל – ודאי אינו מתקשה לותר גם על מגילת העצמאות. הוא מנסה לשכנע אותנו שהפך ליצור קוסמופוליטי שהתנתק מכבלי הדת והלאום. אין לו גדרות ולכן אין לו הגדרה.
בורג מנסה לוותר על זהותו. על הדת ויתר מזמן ועתה הוא מבקש גם להימחק משורות הלאום. לא הייתי מטריד אתכם בבעיות האישיות שלו. אבל הוא דוגמא לשמאל קיצוני שאיבד את המנוע וויתר גם על העוגנים. הוא נסחף . רבים כמותו נעלמו לעם היהודי במהלך ההיסטוריה. חבל על דאבדין, אבל לנו יש
זהות ועם ומדינה וכיסופים ומנוע ועוגנים. אי אפשר עוד להתעכב על הנושרים בצידי הדרך.
(צילום דוד שנקבון. ויקיפדיה)
כתבות נוספות
