בלי בושה ובלי שכל
פרופ’ אריה אלדד
“המהפך” התחולל בשנת 1977. בגין וגח”ל עלו לשלטון. חודשים אחדים לאחר האופוריה ששטפה את הימין החלו הרטינות. “הימין עלה לשלטון, אך אינו יודע לשלוט”. אמרו הרוטנים. בגין לא החליף מיד את כל הפקידות הבכירה. רק ב1978 מונה איש הליכוד פרופ’ ראובן ירון ליו”ר רשות השידור. גם את המנכ”ל יצחק לבני לא החליף בגין מיד. לתפקיד הגיע יוסף טומי לפיד שנחשב “עיתונאי ימני” רק ב1979. ואיזה מין “ימין” היה לפיד ראינו כעבור שנים אחדות.
ותיקי “חרות” ואנשי המחנה הלאומי נאנחו מרה. בגין היה “ג’נטלמן” ליברלי מדי לטעמם, ולא למד מבן גוריון “הבולשביק” איך לשלוט.
בן גוריון אכן שלט בלא מצרים בשידור הציבורי (ואז זה היה רק הרדיו של “קול ישראל”). בן גוריון, שנתפס כמנהיג כל יכול שעל פיו יישק כל דבר ( ולא רק עיתון “דבר” שופר התעמולה המפלגתי של מפא”י), ניסה לשלוט גם בעיתונות “הלא מפלגתית” (מפא”י החזיקה ב-50% ממניות “ידיעת אחרונות”) , אך שפרש עזריאל קרליבך מ”ידיעות” וייסד את “מעריב”, שהפך במהרה לעיתון הנפוץ ביותר במדינה, לא ניסה בן גוריון לסגור או לחנוק את העיתון שמתח לעיתים קרובות ביקורת קשה עליו ועל ושלטון מפא”י. קרליבך טען שבן גוריון מנסה להפוך עצמו לדיקטטור, ואף שהעניק לבן גוריון גיבוי מלא בתחומי מדיניות וביטחון – זכה בפיו של בן גוריון לכינוי “המנוול הזה ששמו קרליבך”.אלא שהכינוי הזה, לא הגיע למיטב ידיעתי אל הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה.
לסקירה ההיסטורית הזו נזקקתי כשקראתי הדלפות מישיבת הממשלה אתמול, בדיון שעסק בתאגיד השידור החדש שבא להחליף את רשות השידור ולהימנע מכל תחלואיה.
“רשות השידור” הותיקה הסתאבה, השמינה, מלאה בלמעלה מאלפיים עובדים שרבים מהם היו מיותרים לחלוטין, לקתה במינויים פוליטיים גסים, ובכל זאת – ואולי בגלל זאת – היתה לטעמי “שמאלנית” מאד. בכירי העיתונאים והשדרים שבה לא יכלו ממש לסבול את שלטון הימין בישראל. לשבחים זכה השלטון רק כשאימץ את מדיניות השמאל : מסר שטחים לערבים, החריב יישובים או הקפיא את ההתיישבות .היטב אני זוכר את עמדת הערוצים הללו בימי “ההתנתקות”, כשבקושי ניתן פתחון פה למתנגדי המהלך.
לכן גם ניסיתי בשנותי בכנסת לבטל את “אגרת רשות השידור”, ולא הצטערתי כשהחליטה הממשלה לסגור את הרשות ולהקים במקומה תאגיד שידור חדש. אני מאמין בשידור ציבורי עצמאי, ביקורתי, אך לא חד-צדדי. כזה שידע לבקר את הממשלה גם משמאל וגם מימין.
כנראה שלא זו היתה כוונתו של ראש הממשלה ועושי דברו. ולכן צוטטה השרה מירי רגב אתמול כמי שאמרה בישיבת הממשלה “לא יכול להיות שנקים תאגיד שלא נשלוט בו”. והשר אופיר אקוניס הצליח ממרום שבתו להבחין בכמה כיפות סרוגות על ראשי ששה עיתונאים שהתקבלו לעבודה בתאגיד החדש, והאשים את שרת המשפטים איילת שקד כי היא תומכת בתאגיד כי “קיבלתם ששה עיתונאים מפד”לניקים”.
כלומר – אפילו לא ימין ושמאל, חלילה, לא תמיכה בקו כזה או אחר בויכוח המכריע על ארץ ישראל וההתיישבות. אלא עמדה מפלגתית נטו. ממש כמו שבן גוריון לא העניק נקודות זכות למפ”ם רק כיון שהיתה מפלגת פועלים סוציאליסטית. סוציאליזם לא עניין אותו. שלטון מפא”י ככלי הכרחי להגשמת מטרותיו הממלכתיות עניין אותו. ובאותם ימים הרי אפילו לא ספרו את “חרות” של מנחם בגין.
הנה סוף סוף זכינו לכאורה שראש הממשלה מטעם הליכוד מנסה “לשלוט”. אך כאז כן עתה – לא כדי להגשים מטרות לאומיות אלא כדי לשלוט. נקודה. כמו בימי בן גוריון. כמו בימי מפא”י הזכורים לרע. רק דבר אחד לא קיבלו החברים בחפיפה (שלא התקיימה) ב1977 : את היכולת להבדיל בין מה שאתה רוצה ומה שאתה חושב – ובין מה שאתה אומר לפרוטוקול בישיבת ממשלה. את הבושה איבדו, ואל השכל הטוב לא הגיעו.
כתבות נוספות
