ביתר מחכה
פרופ’ אריה אלדד
בשולי העיתון מצאתי ידיעה על פניית הרשות הפלשתינאית למוסדות האו”מ כדי למנוע ממדינת ישראל לערוך חפירות ארכיאולוגיות ביהודה ובשומרון.
בשולי האתרים מצאתי ידיעה כי בג”צ דחה עתירת “עמק שווה”, עמותת שמאל קיצוני נגד המנהל האזרחי שאינו מוכן לפרסם את שמות החופרים בתל שילה, כדי שיוכלו לפעול להחרים אותם בקהילה האקדמית.
בבית העלמין בכפר אדומים, הובאו השבוע לקבורה עצמות אדם, שהוצאו מבית קברות יהודי בן 2000 שנה ביריחו העתיקה ופוזרו בשטח כששודדים ערבים, בחסות הרשות הפלשתינאית, שדדו אתרים ארכיאולוגיים כדי לגנוב עתיקות ולמכרן. מאות אתרים ארכיאולוגיים נהרסים מידי שנה בידי שודדי עתיקות ערבים, ביהודה, בשומרון, בעזה – ולבושתנו גם בתחומי מדינת ישראל. אצלנו לפחות מנסים רשות העתיקות ומשטרת ישראל להילחם בשוד העתיקות. ברש”פ מעודדים אותם כדי למחוק את העבר היהודי של ארץ ישראל.
אתמול חל ל”ג בעומר. בילדותי הרחוקה היינו מכינים קשתות וחיצים, וסמל הגדנ”ע ז”ל היה חץ וקשת. זה היה שריד למנהג ילדי ישראל בגלויות, זכר למרד בר כוכבא. הקשר בין ל”ג בעומר למרד לא לגמרי ברור. ואינו מעוגן היטב בכתובים מימי המשנה והתלמוד. התירוץ המקובל הוא “אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה… כולם מתו מפסח עד עצרת.” ( יבמות דף ס”ב עמ’ ב). התאריך המפורש , היום השלושים ושלושה לספירת העומר לא מצוין כאן, אבל מזה כאלף שנה קושרות מסורות את ל”ג בעומר עם מאורעות ודמויות מתקופת מרד בר כוכבא. על פי המסורת זה גם תאריך לידתו ומותו של ר’ שמעון בר יוחאי, תלמידו המובהק של ר’ עקיבא, המנהיג הרוחני של המרד, ומכאן ההדלקה המסורתית על קברו במירון.
ואותם תלמידי ר’ עקיבא שהיו לוחמיו של בר כוכבא לא במחלות מתו, אלא נגפו בקרב, או בסדרת מפלות. ורק הצנזורה מול השלטון הרומי מנעה כתיבה מפורשת. ואפשר שגלגל המלחמה התהפך (זמנית) ביום ל”ג בעומר והוא מציין ניצחון חשוב , שנשכח כי לא היה במרד הזה היסטוריון כיוסף בן מתתיהו בימי המרד הגדול. והושכח כי חכמי ישראל לאחר המרד גזרו עליו שיישכח, כדי לא להלהיב צעירים למרידות נוספות.
את המרד ההוא דיכאו הרומאים בעמל רב. יותר מעשרה ליגיונות הובאו מכל רחבי האימפריה . אחד מהם לפחות ( הלגיון ה-22) הושמד בקרבות וירד ממצבת ליגיונות האימפריה, וגם הליגיון העשירי, שחנה בירושלים הוכה קשה. וכשדיווח הקיסר לסנאט ברומי על תוצאות מסע המלחמה שלו – לא פתח במשפט המקובל “אם אתם ובניכם בריאים מוטב, אני והצבא בריאים”. המרד ההוא הסתיים בנפילת ביתר. המעוז האחרון של בר כוכבא. יותר מחצי מיליון יהודים נהרגו , ויהודה חרבה, והדריינוס קיסר ניסה למחוק את שם יהודה מההיסטוריה ושינה את שם הפרובינציה מיהודה ל”פלשתינא”. וקללתו זו רודפת אותנו עד היום.
אש המרד דעכה, הפכה לשרידי גחלים עוממות. אבל לא כבתה. ואולי זה טעמו של המנהג להדליק מדורות, לזכר “אש המרד”. ילדינו כבר אינם מכינים קשתות וחיצים. אבל במנהג המדורות אוחזים באדיקות גם בימינו. ויש בנו כאלו שאינם צמים ביום הכיפורים, ואינם מקפידים על איסור חמץ בפסח, אבל מקפידים לאסוף/לגנוב קרשים ולהדליק מדורה בל”ג בעומר , ומשתדלים שתהיה גבוהה מאד, עד לשמיים, או לפחות גבוהה מהמדורה של השכנים/הכיתה המקבילה. וכבר רבים לפני כבר הסבירו שהציונות אימצה את החג הזה לציון תחייתה של הגבורה הצבאית בישראל. ואם חכמי ישראל בדור שלאחר מרד בר כוכבא , ועל רקע החורבן האיום שבא בעקבותיו, גזרו “שלא לעלות בחומה” כלומר לא למרוד בגויים- באו הציונים שעזבו את בית הכנסת ובית המדרש, שמאסו בציפייה פסיבית למשיח, והחליטו לעבור ביודעין על גזירת החכמים. ואם זו באה למנוע מרד נוסף ברומי, והיתה מסקנה טובה לשעתה, לאור יחסי הכוחות בין האימפריה הרומית בשיא כוחה ומה שנותר בארץ מעם ישראל – בא נביא ישראל בדור התקומה, המשורר אורי צבי גרינברג, וקבע :” אמת תורת בר כוכבא גם בנפול ביתר”. כי אסור להסיק מהכישלון ההוא כי עצם המרידה היא שגיאה היסטורית ואסור למרוד גם כשאלטרנטיבת החיים בגולה מסתיימת באושוויץ. רק חרדים קיצוניים ושמאלנים קיצוניים טוענים בימינו שעלינו להסיק מכישלון מרד בר כוכבא לא להתגרות באומות העולם – כוונתם כמובן אינה לויכוח ההיסטורי אלא לויכוח העכשווי : האם להיכנע לגויים, למסור בידם חלקי מולדת, להניח להם להקים מדינה במולדת שלנו – או להילחם. בהם ובתומכיהם.
פלא אמיתי הוא, נס ממש, שאחרי אלפיים שנות הימנעות ממלחמה, הליכה כצאן לטבח מפוגרום לפוגרום, משחיטה לשחיטה, מהשמדת שבטי היהודים בימי מוחמד בחצי האי ערב – לשחיטה הגדולה בימי מסעי הצלב – איך עוד נותרו בעם הזה גנים של גיבורים? הלא כל מי שהעז לקרוא למרד – נהרג , לפעמים הוסגר לשלטונות בידי אחיו לשלטונות , ורק אלו שמיהרו תמיד לברוח – שרדו. איך נותר בנו DNA של עולים בחומה? אוחזי אקדח ורימון בגיטאות ופרטיזנים ביערות, עולי גרדום ולוחמים, ואיך הצמחנו שרי צבא מהוללים שכל העולם בא ללמוד מהם תורת שריון מודרנית, הלכות הפעלת חיל אויר חדשני וכללי מלחמה בטרור?
את איגרות בר כוכבא , הרמטכ”ל האחרון של יהודה, מצא במערות מדבר יהודה יגאל ידין, מי שהיה (בפועל) הרמטכ”ל הראשון של צה”ל בימי מלחמת העצמאות. הוא גם היה מי שחפר את מצדה וחשף את האפוס הלאומי שלנו שם. באקלים היבש של המדבר השתמרו האיגרות. אבל את המבצר האחרון של בר כוכבא בביתר – עדיין לא חפרו. כפר ערבי , בתיר, שוכן לצד התל הנקרא “חרבת אל יהודי” עד עצם היום הזה. בבתי הכפר ניתן לזהות אבני גויל גדולות שהובאו אליו מביצורי העיר העתיקה שחרבה. אולי רק יסודות החומות נותרו באתרן, חללים תת קרקעיים ומנהרות מסתור. האקלים שם שונה, לח הרבה יותר. ספק אם במעמקי התל השתמר ארכיון המרד בכדים חתומים עם מגילות ומכתבים . אבל ממצאים אחרים יימצאו בודאי, ויסייעו לפענח את הסיפור הסתום של המרד הזה. הכפר שוכן היום בתחומי הרשות הפלשתינאית, כי הכללת אתר האפוס הלאומי החשוב לא היתה חשובה לאלו שחילקו את השטח לA,B ו-C. ואף על פי כן – ניתן וצריך לחפור שם. חפירות בביתר ייתקלו בהתנגדות ערבית, וגם שונאי ישראל שבתוכנו, המתנגדים לחפירות ארכיאולוגית אפילו בירושלים, כאלו החושפות את שרידי העיר בימי בית ראשון ושני ( עמותות השמאל הקיצוני “עיר עמים” ו”עמק שווה” למשל) יעזרו לערבים, ויזעיקו את האו”מ ומוסדותיו. אבל ממשלת ישראל צריכה לקבוע את חפירת ביתר כמשימה לאומית, כמו החפירות במערות מדבר יהודה או במצדה . למצוא פתרונות, כמו הפקעה ופיצוי לבעלי הבוסתנים הנטועים על שרידי העיר, ולרכז בביתר מאמץ בטרם יגיעו שודדי העתיקות ותנופת הבניה הערבית ויהרסו מה שעוד נותר שם.. סודותיו של בר כוכבא טמונים שם. ביתר מחכה.
כתבות נוספות
