בין קונצפציה לפרדיגמה
לפני כשבוע שודר בערוץ הראשון תחקיר “זמן אמת” שעסק בחיל האויר ב-7 באוקטובר. מפקדים בכירים בחיל האויר ניסו להסביר את הכישלון הנורא. אלו מהם שנמנו לפני המלחמה על הסרבנים ( וגם אלף עורכי דין שיטענו ש”הפסקת התנדבות” איננה סרבנות – לא ינקו אותם בבית הדין של ההיסטוריה) – התפתלו , שללו כל קשר אפשרי. לא היכו על חטא. אבל הסרבנות לבדה אינה יכולה להסביר את הכשל הנורא. אחת התשובות הכואבות לשאלה “איך זה יכול היה לקרות לנו?” הייתה “חיל האויר איבד את רוח הקרב שלו”. אולי זו הקרקע עליה יכלה לצמוח הסרבנות. בעיני הסרבנים ומפקדיהם הבכירים – המציאות הייתה של “הקונצפציה”: אין איום קיומי, האויב מורתע, אז אולי באמת כבר אין צורך ברוח הקרב?
” הקונצפציה” היא כמובן גם ההסבר מדוע כשלו האוגדה, והפיקוד, ואמ”נ ואגף המבצעים במטכ”ל, והשב”כ. כולם היו שבויים מרצון בקונצפציה הפושעת : חמאס מורתע. הוא רוצה למשול בשקט ולא רוצה מלחמה. הקונצפציה שרתה היטב את כל ראשי מערכות הביטחון שלנו. כיון שלא רצו מלחמה – נשענו עליה והצליחו “להוכיח” שכל מה שעשו עד עתה (הישגים טקטיים מול החמאס) די היה בו כדי להרתיע את האויב. כלומר : הם ניצחו. נתניהו, השותף לפשע, ניזון מראשי מערכות הביטחון שדקלמו פה אחד את המנטרות הללו, ובתמורה אימץ פומבית את תפיסתם. כי אחרת – אין הצדקה למאות המיליונים, לברזל ולבטון.
אבל עדיין המוח מסרב להאמין איך כל כך הרבה אמיצים וחכמים, לפעמים גאונים ( כמו אלו שבזכותם נפגעו אלפי מחבלי חיזבאללה השבוע. תודה עמוקה להם) , איך הם נפלו במלכודת שטמנו להם סינוואר וכנופייתו? חייב להיות משהו מעבר לקונצפציה.
ולא. אינני מקבל חלילה את טענת הקונספירציה על בגידה. אלו דברי הבל הנובעים משנאה או מתסכול. כי לא ייתכן שכנופיית מחבלים עלובה שיטתה בנו.
אבל באמת יש משהו עמוק יותר מ”הקונצפציה”. זו הפרדיגמה.
*
ההגדרה המקובלת לקונצפציה (ממילון אבן שושן הזכור לטוב) היא “תפיסה כללית, השקפה מסויימת בענין או בנושא מסוים. אופן ההבנה של ענין או של תכנית”. ואילו פרדיגמה היא “תבנית”. ובהרחבה : תבנית מחשבה המגדירה את העמדה של אדם או של קבוצה ומשפיעה על תפיסת המציאות שלו ועל הדרך שבה הוא רואה את העולם. מכאן : הפרדיגמה היא אמה-הורתה של הקונצפציה. ומהי תבנית המחשבה שלתוכה נוצקה הקונצפציה? קל. ראיית האויב הערבי כאדם כמונו. ו”אי אפשר לשלוט בעם אחר”. לא. אין זה ניסיון לדה-הומניזציה של האויב הערבי, הם בני אדם. העיוות בפרדיגמה הוא במילה “כמונו”. כלומר הם רוצים ממש מה שאנחנו רוצים. מושפעים ומונעים מאותם כוחות. ואם אנחנו רוצים שלום, לחיות בשקט, לפרנס בכבוד את משפחתנו – כך ודאי גם הם. כשם שאנו זכאים למדינה יהודית כחלק מההגדרה העצמית שלנו – אף הם זכאים. וכשיקבלו מה ש”מגיע” להם – לא יהיה צורך לשלוט בהם. כי הם לא ירצו עוד להילחם בנו. ולכן , מניחים כל אלו שהכניסו עצמם לדפוס החשיבה הזה , אם ניתן להם מדינה – יהיה שלום. אם יוצעו להם תנאי חיים טובים – לא יהיה טרור. ואם המוני הערבים ביהודה בשומרון ובעזה יתפרנסו בכבוד – הם עצמם לא יניחו למחבלים רוצחים הנלחמים בנו מלחמת דת להכתיב להם מלחמת נצח.
מי יכלו להכניס עצמם לפרדיגמה כזו? מי שהשלו עצמם שהציונות כבר השיגה את כל יעדיה . שהגענו אל המנוחה והנחלה, ועתה ניתר להמיר את האידיאלים הציוניים ברמת חיים ותיקון החברה. את המאבק לקיום העם היהודי בארץ ישראל – באיכות חיים. בשקט. ברווחה. ומעצמם הם גוזרים גזירה שווה על אויבינו. מניחים שימירו את ערכי הג’יהאד ביהודים – בחופן דולרים. מי שחי בתוך התבנית הזו פועל בתוך מה שהגדיר הפילוסוף והיסטוריון המדע האמריקאי תומס קון כ”מדע תקני”, עובד בתוך מסגרת סטנדרטית המשותפת למעגל המקצועי והחברתי שלו. לפני שקופרניקוס הוכיח כי כדור הארץ סובב את השמש הפרדיגמה הייתה הפוכה. כל האסטרונומים שערכו מחקרים בתוך הפרדיגמה הזאת ידעו להסביר כל תצפית שהוכיחה לכאורה ההיפך. ומה על תגליות קופרניקוס? הוא כנראה פשוט טעה בחישוביו. זו המלכודת האורבת לאנשי מדע , אך גם לפוליטיקאים ולגנרלים. בעולם כזה, המוגבל לדפוס החשיבה המוכר – אין עובדות המחכות לגילוי. הכל כבר ידוע. ומה שראו התצפיתניות? הפגנות ותרגילים. ותכנית “חומת יריחו” שחשפה הנגדת ו’? חלומות באספמיה של ראשי החמאס, ואם היא תמשיך לנדנד עם השטויות שלה – תודח. הפרדיגמה קובעת לא רק מה נכון, היא מכתיבה גם על מה מותר בכלל לחשוב. מה המונחים “הנכונים” שמותר להשתמש בהם. איזה ניסויים מותר לעשות במעבדה, במדינאות, בצבא, כדי לבחון אפשרות שהאמת אינה מתיישבת עם הפרדיגמה.
הקונצפציה של ה-7 באוקטובר התרסקה . טבעה בים דמים. היא לא תשוב במהירה. בשנים הקרובות איש לא יגיד “חמאס מורתע”. יופי. אבל אם אלו שהחזיקו בקונצפציה, לא השתחררו באמת מדפוס החשיבה היסודי שלהם ביחס לאויב הערבי , והם עוד חיים בפרדיגמה של המדינה הפלשתינאית כפתרון לסכסוך, כי הם אנשים “כמונו” ואם ייטב להם ייטב לנו – אם מזה לא השתחררו ראשי מערכות הביטחון והפוליטיקאים שלנו -הסכנה הקיומית שרירה וקיימת.
*
הדבקות בפרדיגמה היא גם פרי של יהירות ותחושת עליונות. גם כלפי האויב הערבי ( “מה כבר אלה יכולים לעשות לנו? די לנו בכטב”מ אחד בשמי עזה בבוקר ה-7 באוקטובר, וגם אז אין שום צורך לראות מה הוא מצלם”) וגם על כל יהודי שחושב אחרת מהם כי הוא טיפש או “משיחי”.
הנה דוגמא אחת לחיים בתוך פרדיגמה המולידה קונצפציה מעוותת: הייתי קצין הרפואה של פיקוד המרכז בשנות אוסלו. מידי שנה היו מחדשים את פקודות המגננה הפיקודיות . שבועות אחדים קודם לכן נחתם הסכם “עזה ויריחו תחילה”. אך הפקודה נותרה בדיוק כבשנה הקודמת. אמרתי לאלוף הפיקוד כי שמעתי ברדיו שערפאת בראש אלפי מחבלים חמושים חצו את הירדן והם נמצאים ביריחו. איך אין לזה שום ביטוי בפקודת המגננה הפיקודית? ומה אם ערפאת יחליט לתקוף? “בשם איזה יישוב אתה מדבר, דוקטור?” שאל דני יתום. לטעמו השאלה שלי היתה פוליטית ולא צבאית. שאלה שנפלה מחוץ לפרדיגמה שלו ולכן לא הייתה ראויה אפילו לתשובה. אז הבנתי לראשונה שמפקדי צבא בכירים אינם מדברים בהכרח מתוך ניתוח מקצועי אלא כפוליטיקאים במדים, או כאלו שהתקרנפו לרוח המנהיג. כמעט איש מאלופי המטכ”ל בימי אוסלו לא טרח לדעת מה אומר ערפאת בערבית, או לקרוא את האמנה הפלשתינאית . רבין ופרס אמרו שלום – אז זה שלום. ממש כך נהגו אלופי המטכ”ל בימי ההתנתקות . בשם “המקצועיות” שלהם הבטיחו לנו שהמצב הביטחוני ישתפר אחרי שניסוג מעזה, חלקם דיקלמו כדי לרצות את שרון, וחלקם אימצו את הפרדיגמה שהערבים אנשים כמונו. גם הם רוצים שלום. מי היה משיחי אז? מי שהבין מה באמת רוצים הערבים או מי שהאמין שערפאת הוא משיח השלום והחמאס מחויב לרווחת העזתים?
*
נראה כי רוב ראשי מערכות הביטחון כבר החליפו קונצפציה אך עדיין לא השתחררו מהפרדיגמה. ישראל תצטרך לוותר על שירותיהם ולהחליפם באלו שיהיו מסוגלים לזנוח את צורות החשיבה הקודמות שלהם. 
כתבות נוספות
