בין עפולה לפקיעין – מאמר למעריב סופהשבוע, ערב שביעי של פסח תשע”ו 28 אפריל 2016

בין עפולה לפקיעין
פרופ’ אריה אלדד

עשרות מגרשים לבניית 43 יחידות דיור עמדו למכרז בגבעת המורה שבעפולה. המהנדס מוחמד מוקארי ארגן קבוצה וכל אחד מחבריה הציע 255555 ש”ח. הם זכו במכרז אך בית המשפט המחוזי בנצרת ביטל את המכרז . לא בגלל החשד שמוחמד מוקארי הוא ערבי אלא בגלל החשד שמדובר בקרטל, בתיאום מחירים.
אלו מתושבי עפולה שחרדו מפני הקמת “כפר ערבי” בעיר העברית הריעו בשמחה. האם היתה שמחתם מוקדמת מדי? האם היזם הערבי הבא, שיהיה אולי מתוחכם יותר ועצלן פחות, ויציע מחירים גבוהים ממחיר השוק אך לא זהים בדיוק- יוכל לזכות כדין במכרז? האם יש דרך למנוע הפיכת כל ערי ישראל לערים מעורבות? או שמא זוהי כוונה גזענית שתהפוך את ישראל למדינת אפרטהייד?
לפני שנים אחדות רכשו הסוכנות היהודית והקק”ל 12 מיבנים נטושים בפקיעין, כפר עתיק בגליל שהיישוב היהודי לא פסק בו אלפיים שנה המבנים נקנו כדי לשפץ אותם ולאכלסם ביהודים. באוקטובר 2007 , פרצו שם מהומות דמים קשות. המשטרה נמלטה בעור שיניה. לא הצליחה להגן על היהודים, בתיהם ומכוניותיהם הוצתו והם עזבו. בכפר נותרה רק מרגלית זינאתי, שריד יהודי אחרון לאוכלוסיה היהודית העתיקה של הכפר. אפשר שאותם תושבים שהשתוללו בכפר ( בשעתו דווח כי מפלגת בל”ד היתה מעורבת בהסתה שלהם) מחכים למותה כדי להכריז על הכפר נקי מיהודים. הם לא יניחו ליהודים לקנות בו רכוש ולהתיישב שם. יש להניח כי זה יהיה גורלה של כל קבוצת רכישה של יהודים שתרצה לקנות בתים בשפרעם או בסכנין.
נצא מהמיקרו וננסה להתבונן בתמונה הגדולה יותר.
במשולש שצלעותיו ארץ ישראל, מדינת ישראל, ודמוקרטיה – אנו מתקשים לשמור על שלמות שלושת הצלעות והשוויון ביניהן. אלו הנאמנים לארץ ישראל השלמה, ואפילו בגרסא המצומצמת שלה – מן הירדן ועד הים – ורוצים לדבוק גם בהגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, מוצאים עצמם תכופות מצמצמים את אורכה של הצלע הדמוקרטית. שד דמוגרפי מרחף כאיום על הרוב היהודי במדינה אם יוחל החוק הישראלי על יהודה והשומרון . בין אם נאמץ את התחזיות הדמוגרפיות של ארנון סופר או סרג’יו דלה-פרגולה ( החוזים בעתיד שוויון בין מספר היהודים ומספר הערבים) ובין אם נעדיף את החישובים הדמוגרפיים של יורם אטינגר וצימרמן ( האומרים כי יתקיים יחס של כ-40%ערבים ו60% יהודים, ואני השתכנעתי מהנתונים שלהם) – הרוב היהודי המוצק מתמעט. וכשאפילו ראש מפלגת העבודה/המחנה הציוני אינו רוצה להימנות על “אוהבי הערבים” , שלא להזכיר את אוהדי לה-פמיליה, מוצאים עצמם אלו התובעים “ריבונות עכשיו” בין הירדן לים נאלצים לוותר על מרכיבים מסויימים בשיטה הדמוקרטית האולטרה-ליברלית שישראל דבקה בה, ולאמץ משטר דמוקרטי שונה.
בדיוק לפני 69 שנים ביקרה בארץ ועדת UNSCOP. הועדה שנשלחה כדי להמליץ לאו”מ על פתרון לשאלת ארץ ישראל אחרי שבריטניה הודיעה לארגון שהיא מושכת ידיה מהמנדט שניתן לה להקים בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל .”הועדה המיוחדת לענייני פלסטיין” המליצה על תכנית החלוקה שהעצרת הכללית אימצה בכ”ט בנובמבר 1947. היא גם נתנה דעתה לבעיה שהתכנית יצרה. במדינה היהודית שהיתה עתידה לקום היו 600000 יהודים ו450000 ערבים. הם הבינו כי המדינה היהודית לא תוכל להתקיים בנוכחות מיעוט גדול ועוין כזה והמליצה על פיצול בין אזרחות ותושבות. הערבים במדינה היהודית יהיו תושבי המדינה היהודית ואזרחי המדינה הערבית. כך לא יצביעו לפרלמנט היהודי, ולא יוכלו לשנות את צביונה היהודי של המדינה, את הדגל ואת ההמנון ואת חוק השבות.ובהתאמה לימינו אנו : אפשר לשמור על שלמות הארץ בין הירדן לים. אפשר לקיים בה מדינה יהודית שמקצת תושביה בעלי אזרחות אחרת, ירדנית-פלשתינאית, ממש כשם שעשרות מיליונים מתושבי ארה”ב אינם אזרחים. בדיוק כמו שמדינות אירופה יאלצו לעשות אם שיטפון המהגרים לא ייעצר. הדמוקרטיה לא תמות. היא תתאים עצמה לנסיבות.
בעבר היו בישראל מי שהאמינו כי טרנספר לערבים יוכל לפתור את הבעייה. וביניהם גם ראשי השמאל הציוני בארץ לפני שמונים שנה. אבל מה שהיה אפשרי בעולם במחצית הראשונה של המאה הקודמת אינו קביל היום. גם תכנית “הטרנספר בהסכמה” מבית מדרשו של רחבעם זאבי – אינה ריאלית כיום. יש בנו גם רבים הסבורים כי תכנית כזו אינה מוסרית, גם אם לא היססו לגרש מבתיהם אלפי יהודים – הם יגלגלו עיניים ויטענו כי המחשבה לעולל כזאת לערבים היא “כתם מוסרי”. אבל הערבים בישראל ודאי לא יסכימו לעזוב למדינה ערבית. – הם יודעים כי בהשואה לעולם הערבי הם חיים בגן עדן. וגם הסיכוי להשיג הסכמה בינלאומית ואזורית לתכנית כזו אינה גדולה בחוסר היציבות המאפיינת את האיזור ( ביטוי נקי למעשי טבח המוניים של ערבים באחיהם). למדינות המערב יש כבר די פליטים משלהם.
בחזרה למכרז בעפולה ולפקיעין. יש בארץ ערים בהן חיים יהודים וערבים. לעיתים יש חיכוך. השנאה פורצת. יש גם תקופות שקטות. בירושלים צריך הרבה שוטרים לשמור על השקט. ביפו ובחיפה – הרבה פחות. האם יש טעם לנסות ולצמצם את מישורי החיכוך? לנסות למנוע הקמת התנחלויות ערביות בצפת, רעננה, או הוד השרון? האם זה ריאלי? זה לא בלתי-מוסרי. זה רק כנראה קשה. אבל יש מקל אחד שאי אפשר לאחוז בשני קצותיו. מי שאומר כי “לא נבון” לאפשר ליהודים לחיות בפקיעין והמשטרה לא תגן עליהם שם – חייב גם לומר כי מותר לתושבי עפולה לתבוע שלא תקום שכונה ערבית בעיר. הסכסוך היהודי-ערבי הוא מלחמת דת. התנגשות ציביליזציות. סכסוכים כאלו אינם נפתרים על ידי שרטוט קוו גבול על מפה. אבל גם כשאנחנו מבינים את טיבו האמיתי של הסכסוך שאינו עתיד להיפתר – אין כל סיבה להגדיל את מישורי החיכוך. קיבוצי השמאל בישראל ידעו תמיד להימנע מקבלת חברים ערביים. מספר הערבים חברי הקיבוצים הוא אפסי. לא בהכרזות “גזעניות” עשו זאת. לא בחקיקה או בתקנות, אלא בדרך מעשית ושקטה. זה קשה הרבה יותר בערים וביישובים שאינם קהילות מגובשות. זה אולי קשה אבל אפשרי. ודאי לא בלתי מוסרי. זה אפילו דמוקרטי.