בין כֶּסֶה לְאוֹר
פרופ’ אריה אלדד
הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים נקראים “בין כסה לעשור” כלומר הימים שבין מולד הירח (הירח כמעט כולו “מכוסה”) לעשרה בחודש תשרי, הוא יום הכיפורים. אלו הם “הימים הנוראים”. ימים של חשבון נפש אישי : בין אדם לחברו, בין אדם לאלוהיו.
ואילו הימים שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה – ליום העצמאות כ”ימים הנוראים” הלאומיים שלנו. ימים של חשבון נפש לאומי, לימוד לקחי ההשמדה באירופה, עיון במשמעות קיומו של עם ישראל בגלות, הכוחות שפעלו והביאו לתקומת ישראל, ובמחיר הכבד שאנו משלמים מאז שיבת ציון בימינו, כדי להיות עם חופשי בארצנו.
אלו הם הימים שבין כסה – לאור. מהחשכה הנוראה שנפלה על העם היהודי בימי ההשמדה – ועד לאור שבקע בהקמת מדינת ישראל ושחרור ארץ ישראל.
כמעט בלתי נתפס הוא הדילוג העצום הזה, מתהומות ההשמדה והחורבן ועד “ולפיכך נתכנסנו היום”. אין עוד עם שהיה גולה ומפוזר על פני כל העולם, ללא מדינה, ללא צבא, נתון לרשעות אומות העולם או לחסדיהם, שעבר השמדה רצחנית של שליש מבניו ובנותיו – וזכה להתאושש בתוך שלוש שנים, לגרש אימפריה זרה ששלטה במולדתו, להכריז על עצמאות ולנצח צבאות סדירים של מדינות גדולות ממנו פי כמה, בשטח ואוכלוסין. הקפיצה ההיסטורית הזאת היא לחלוטין לא “הגיונית”. אין לה תקדים בתולדות העמים ואין לה מקבילות בהיסטוריה האנושית.
תהליכים חיצוניים כלל עולמיים השפיעו במידה רבה , הן על השואה והן על התקומה. שנאת ישראל היא מהתופעות העתיקות והבלתי מוסברות ביותר בהיסטוריה האנושית. משנאת בני ישראל במצריים העתיקה. שנאת העם היהודי המפוזר בכל ארצות המלך אחשורוש, שנאת ישראל באימפריה ההלניסטית , זו שהיתה מפורסמת בסובלנותה כלפי דתות ותרבויות שונות ומשונות בארצות הכבושות – אך פיתחה שנאה עמוקה והכריזה מלחמת חורמה על היהדות. ומה שעברנו במלכויות הצלב, בהן היתה שנאת עם ישראל לחם הקודש ממנו ניזונו דור אחרי דור של מאמינים בכנסיות הנוצריות , וגם רדיפות היהודים בארצות האיסלם, ועד שהתעוותו לפני תשעים שנה קצות הצלב והפכו לצלב הקרס. ובדרך – גם השפעות המהפכה הצרפתית , שוויון הזכויות האזרחי שהביאה בכנפיה, וכחלק ממנו – האמנציפציה גם ליהודים, כישלונה של האמנציפציה הזאת ושיאו המהדהד במשפט דרייפוס, והציונות שנולדה על ברכי הכישלון הזה. ובין התהליכים החיצוניים הללו גם תהליכי השחרור הלאומי שעברו על המערב משלהי המאה התשע-עשרה, התפרקות האימפריות האירופיות, ותהליך הדה-קולוניזציה שעבר העולם – כל אלו תרמו בודאי תרומה מכרעת הן להשמדת היהודים והן ליצירת הסיטואציה הבינלאומית שאפשרה את הקמת מדינת ישראל.
תרומה מכרעת, אמרנו. אבל רק תרומה. כי בלי להבין את התהליכים הפנימיים שהתחוללו בעם ישראל לא נוכל להבין את הדילוג הנסי הזה, האירוע החד-פעמי בהיסטוריה האנושית, של יציאת שברי אדם , מוזלמאנים מוכי טיפוס וכינים שדידו החוצה משערי מחנות המוות ומהשוחות בשלגי היערות, יצאו מהמרתפים ועליות הגג ובתי היתומים של המנזרים – והליכתם לארץ ישראל. ובדרך עברו בכ”ט בנובמבר דרך שער טיטוס ברומא והתבוננו אל תוך עומקה של “באר הדמים העברית” (אצ”ג) וראו משם גם את פסגת הר הבית בירושלים. בלי להבין את מהותו של עם ישראל, שיש בו גם האפלה הגדולה של הגלות וגם האור הגדול של התחיה – לא נוכל להבין את מקורות הנס הזה שארע לנו, את הזינוק מבורות ההריגה לתקומה לאומית ועצמאות.
כי חשכת הגלות שאפפה אותנו אלפיים שנה הייתה איומה כל כך לא רק בגלל מה שעוללו לנו הגויים אלא גם בגלל מה שעוללנו לעצמנו. שלא נמצאו בנו מוקדם יותר כוחות הנפש ומנהיגים להוביל את העם ליציאה מהגלויות ושיבה למולדת. בשלהי ימי הבית הראשון ידעו נביאי ישראל להסביר כי חטאי העם ומלכיו הם שהביאו עלינו את החורבן ואת וגלות בבל. ההיסטוריונים יודעים לספר לנו על מלחמות האחים החשמונאים ומלחמות האחים בימי המרד הגדול ברומא, שהביאו עלינו חורבן שני. אבל לשני אלה עוד קדמה גלות ראשונה ושעבוד במצריים. על מה נענשנו בגלות הראשונה הזו – אין הסבר. מה היה חטאם של בני יעקב שירדו מצריימה בשנות הרעב שנגזר עליהם שעבוד אכזרי? אבי מורי, ישראל אלדד ע”ה, היה מסביר לנו כל שנה בליל הסדר : הגלות עצמה הייתה החטא. הרי בימי יוסף, לאחר הרעב, יכלו לקום , להינתק מהשפע המצרי ולשוב למולדתם בכנען – ולא עזבו. נשארו עד שהשתעבדו. וזה היה גם גורלנו לאחר חורבן הבית השני. כי גם אם תחטטו בכל ספרי ההיסטוריה לא תמצאו כי הרומאים הגלו בכוח את כל בני יהודה מארצם. אט-אט עזבו היהודים את הארץ. חלקם כלל לא חזרו ארצה לאחר הכרזת כורש ונשארו בבבל. ולאחר המרד הגדול ומרד בר כוכבא, וביתר שאת אחרי התנצרותה של האימפריה הרומית וממלכת ביזנטיון – היה קשה ורע בארץ, והירידה הלכה וגברה. גלויות משגשגות התפתחו באירופה ובצפון אפריקה. וגם כשהחלו רדיפות ופוגרומים ומעשי רצח המוניים וחורבן קהילות שונות – העדיפו היהודים להימלט מגלות לגלות אחרת. ולא נמצאו בהם כוחות ומנהיגים להוביל שיבת ציון חדשה . ואם נמצאו – נדחו כ”משיחי שקר”.
עד לימינו. עד ל”חובבי ציון” והביל”ויים והרצל. אבל בל נשכח – הציונים היו מיעוט בתוך העם היהודי . בין הרוב החרדי למתקני העולם מן ה”בונד” והקומוניסטים, או המתבוללים – רובם נשארו בגולה. גרמניה היתה הופכת נאצית ומפעילה מכונת השמדה נגד היהודים בכל מקרה. אבל אם רוב העם היהודי לא היה דבק בגלותו בכל כוח ובעצימת עיניים – לא היו לגויים כל כך הרבה יהודים לרצוח. זו הייתה תרומתנו שלנו לחושך. לכסה.
אבל בלי להבין את עומק כוחות הנפש הגלומים בעם היהודי, לא נוכל להבין גם את התקומה, את האור. נכון: האימפריה הבריטית התפרקה בהדרגה. וכחלק מהפירוק הזה יצאה גם מפלסטיין. אבל בלי מלחמת המחתרות בארץ היו אולי עוזבים רק כעבור עשר שנים, כפי שעזבו מושבות אחרות. ועד אז , ובאין עליה (שנחסמה בידי הבריטים) – הייתה התנועה הלאומית הערבית מנצחת במירוץ. ולוחמי המדינה נלחמו בחירוף נפש, בהקרבה עילאית, בכל כוחות הגבורה והמחשבה והאמצאה, בגבם אל הים, לא רק כי האיום הערבי להשליך אותנו אליו היה מוחשי מאד, אלא כי רבים מן הלוחמים השאירו מעבר לים הזה את בית אביהם ואמם שעלו בעשן השמימה, והאלטרנטיבה של ירידה מהארץ לא הייתה קיימת עבורם, כי כבר ראו במו עיניהם ממש איך זה נגמר שם. “עת צרה היא ליעקב – וממנה ייוושע” אומר הנביא ירמיהו. ורבים פירשו יפה : לא שנחלצנו מהצרה, אלא באמצעותה. היה כנראה הכרח היסטורי בקטסטרופה איומה כמו ההשמדה כדי לחלץ מהעם היהודי את כוחות הנפש הדרושים לגאולה.
תורת הפיסיקה הגרעינית מלמדת כי אין ביקוע גרעיני בלי מאסה קריטית של חומר בקיע. אבל אנו זכינו גם להיפך : מכוח ההרס הנורא של הביקוע הגרעיני ההיסטורי שעבר העם בימי ההשמדה – זכינו למאסה קריטית של יהודים לוחמי חירות ודבקים בעצמאות – בארץ ישראל. עברנו את החושך וזכינו לראות את האור.
כתבות נוספות
