בין חצי התורן לראשו.
פרופ אריה אלדד
לפני 70 שנה חוקקה מועצת העם הזמנית את “חוק הדגל” וקבעה כי דגל ישראל התקני יהיה באורך 220 ס”מ וברוחב 160 ס”מ.
ארבע שנים לאחר מכן , בשנת 1953 התקין שר הפנים, ישראל רוקח את “תקנות הדגל והסמל”. בתקנות הותרו גם מידות אחרות לדגל ובתנאי שיישמר היחס בין המידות שבהכרזה המקורית. התקנות התייחסו גם לכללי הנפת הדגל וקבעו:
א.”לא יניף אדם את דגל המדינה על תורן אלא אם אורך התורן הוא פי שלושה בקירוב מרחבו של הדגל.
ב.לא יניף אדם את דגל המדינה אלא בקצהו העליון של התורן, אך מותרת הנפתו באמצעיתו של התורן לאות אבל. ”
המידות התקניות המקוריות של הדגל היו צנועות. מהן עולה כי להנפת דגל תקני נדרש תורן שארכו 4.80 מ’. וכדי להוריד את הדגל לחצי התורן יש להרכינו בשיעור של רוחב הדגל, כלומר – 1.60 מ’. קצת פחות ממידת אדם אחד , ממוצע קומה.
זהו. 160 סנטימטרים מבדילים בין האבל העמוק של יום הזיכרון לשמחה המתפרצת של יום העצמאות.
אבל ברווח הזה טמון המחיר. מרכינים את הדגל בשיעור קומת אדם. זה שנפל חלל והותיר אחריו חלל עצום. ומדינת ישראל מפרסמת מידי שנה את מספר החללים המעודכן. כמה חיילים נפלו בקרב, באימונים, בתאונות או מתו בחוליים. כמה אזרחים נרצחו בידי אויבינו. ואנו מונים משנת 1860 את היהודים שנרצחו בארץ בידי הערבים או התורכים או הבריטים, וחללי המחתרות והבריגדה, וצה”ל, ושירותי הביטחון .למעלה מעשרים ושבעה אלף. ומתחילת השבוע נפערו חללים נוספים, שנרצחו בידי הערבים בביתם, במקום עבודתם, בדרכים.
מחיר איום. חייל עצום של גברים ונשים וזקנים וילדים שאבדו. וכל מה שיכלו להיות. לעשות, להקים משפחות . הם וילדיהם ונכדיהם שלא יוולדו – אבדו לנו. הם וכישרונותיהם וחלומותיהם . הרצל קיווה שהמדינה היהודית תהיה “מקלט בטוח” לבני העם. ואם זה המחיר – אולי טעו אבות הציונות? אולי המקלט אינו בטוח? ושוב ושוב מטיחים בנו את “הלנצח תאכל חרב?” הרי “הבטחתם יונה”! אך גם השואלים וגם המבטיחים שקר חייבים לזכור : מעולם, בכל ארבעת אלפים שנות ההיסטוריה של העם היהודי לא היה זמן בו לא נאלצנו להילחם על קיומנו.
כי מדינת ישראל לא אמורה להיות מקלט. לא מכשיר הגנה, אלא מדינת הלאום של העם היהודי במולדתו. מדינת ישראל אינה יכולה להבטיח שכל חייל ישוב בשלום לביתו. ששום אזרח לא יירצח בידי המחבלים הערבים. אבל רק לפני ימים אחדים ציינו את יום הזיכרון לשואה. להשמדת ששת המיליונים. ביום ממוצע באושוויץ נרצחו כעשרת אלפים יהודים. במקביל פעלו עוד עשרות מחנות ריכוז והשמדה. במאה וששים שנות שיבת ציון בארץ ישראל שילמנו מחיר השקול כנגד יום או שני ימי השמדה על אדמת אירופה. מחיר העצמאות היהודית בארץ ישראל חייב להישקל לא רק במונחים מוחלטים, איומים, אלא גם בהשוואה לאלטרנטיבה המחרידה.אלפי שנים של רדיפות ועינויים ורצח המונים במיתות משונות.
לחללינו בארץ יש שם. כמעט לכולם יש גם חלקת קבר. מצבה. ואת המעטים אשר מקום קבורתם לא נודע – זוכרת ישראל , וממשיכה לחקור ולחפש אחר הנעדרים. חיילי ישראל נפלו ונשקם בידם כדי להגן על מדינת ישראל. כדי שלא נהיה עוד לאפר שדות, עשן מארובות קרמטוריום, שלא נהיה כנבלות חיות ביער, ערמות גופות אלמוניות בתחתית בור. גם זה ההבדל שבין ראש התורן הגאה, ומחציתו האבלה.
אין מידה לכאב על החללים, ועל החלל שהותירו בנו . אבל אשרינו שזכינו.
כתבות נוספות
