בין חורבן לגאולה
פרופ’ אריה אלדד
הימים שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ויום העצמאות, הם ימי חשבון הנפש הלאומי. רבים כורכים את שני התאריכים זה בזה. הם טוענים כי לולא רגשי האשם של מדינות רבות בעולם, לא היה ניתן לגייס את הרוב שנדרש בעצרת הכללית כדי לקבל את החלטת החלוקה, ומדינת ישראל לא היתה קמה.
היסטוריונים מכובדים נמנעים בדרך כלל מלשאול “מה היה קורה אילו?”. אילו לא היו רגשי אשם על שלא נקפו אצבע להציל מיליונים, אילו לא העיקה בעיית מאות אלפי העקורים היהודים באירופה על כלכלת המדינות שזה עתה נחלצו מהמלחמה הנוראה. לולא חששו האמריקאים, כפי שאמר שר החוץ הבריטי האנטישמי ארנסט בווין, כי בהעדר פתרון מדינתי ליהודים ינסו העקורים להגר לארצות הברית. אבל אני , שאינני היסטוריון, וודאי לא היסטוריון מכובד, רשאי, אולי חייב לשאול. מה היה קורה אם לא היה מושג הרוב הדרוש בעצרת האו”מ? אם נציג השמאל הנאור והמתקדם , הארץ ישראלי, נשיא האוניברסיטה העברית בהר הצופים, יהודה לייב מגנס , היה מצליח בשליחות שהטיל על עצמו, ומשכנע את נציגי המדינות באו”מ להצביע נגד הקמת המדינה?
הבריטים היו עוזבים את הארץ גם בלא החלטה. הרי הדיון באו”מ התקיים כיון שבריטניה נכשלה במאמציה להשכין שלום בין היהודים והערבים. כיון שהעול הכלכלי העצום הכרוך באחזקת מאה אלף חיילים בארץ ישראל היה כבד מדי על כתפי האימפריה המתפוררת. כיון שהאימפריה הבריטית הלכה והתפוררה ואנגליה הבינה כי עליה להסתלק ממושבותיה הרבות שמעבר לימים. כיון שהציבור הבריטי , שאיבד כחצי מיליון חיילים ואזרחים במלחמת העולם השניה לא היה יכול לשאת עוד את מראה ארונות החללים הנשלחים למולדת מארץ ישראל. כאלף וחמש מאות בריטים נהרגו במלחמה ב”פלסטיין”, מידי יהודים וערבים. ולפיכך פנתה בריטניה ב1947 לעצרת האו”מ שתחליט מה צריך להיות גורל הארץ. למעשה – היא החזירה לאו”מ את המנדט על ארץ ישראל שהפקיד בידיה “חבר הלאומים” לאחר מלחמת העולם הראשונה, כדי להקים כאן “התיישבות צפופה של יהודים”. וזו אינה ספקולציה : הבריטים היו יוצאים.
ומה היה מתרחש בארץ לאחר יציאת הבריטים? בדיוק מה שארע עוד לפני יציאתם : מלחמת אזרחים בין יהודים וערבים. ולאחר פינוי הצבא הבריטי – פלישת צבאות מדינות ערב כדי לכבוש את הארץ. בן גוריון היה מכריז על הקמת המדינה. אולי בתאריך מוקדם יותר. אולי מאוחר יותר. וגם במקרה כזה היו ודאי אחדים בהנהגת היישוב בארץ שהיו חוששים. מהססים, מנמקים בנימוקים רציונאליים את פחדיהם. יהודים גלותיים המנסים למצוא חסות בינלאומית חליפית.
גם מהלכי המלחמה או קווי הסיום שלה לא היו תוצאה של החלטת האו”מ. קווי שביתת הנשק שנחתמו ברודוס ב1949 אינם חופפים את קווי החלטת החלוקה של 1947. הנגב והגליל המערבי נכבשו בידי ישראל. מחצית ירושלים סופחה למדינת ישראל ( על פי תכנית החלוקה היתה ירושלים אמורה להיות “קורפוס ספרטום”, שטח בשליטה בינלאומית). הנשק שהגיע ארצה – הגיע בדרכים פתלתלות. למרות אמברגו שהטילה בריטניה.
ומה בדבר ההכרה הבינלאומית? זו היתה מושגת בהדרגה. עוד ועוד מדינות היו מכירות במדינת ישראל, מקצתן – מיד לאחר השלמת הפינוי הבריטי, מתוך תמיכה בעם היהודי. אחרות – רק לאחר הניצחון במלחמה, ומתוך הכרה במצב שנוצר. מדינה פלשתינאית לא היתה קמה גם אם החלטת החלוקה לא היתה מתקבלת, מאותן סיבות שלא קמה למרות החלטת האו”מ. ישראל והבית המלוכה ההאשמי בירדן הגיעו להבנות, הפגישה הראשונה בין גולדה מאיר והמלך עבדאללה התקיימה ב17 בנובמבר 1947, בנהריים, 12 יום לפני החלטת האו”מ. במגעים ביניהם הובהרו ההבנות כי האויב המשותף הם הפלשתינאים, ושני הצדדים עשו הכל כדי למנוע מהם להקים מדינה .כזכור חלק מאותן הבנות היה ההסכם כי בתום המלחמה יכירו שני הצדדים בקווי סיום הלחימה ויחתמו הסכם שלום. עבדאללה לא מיהר ליישם את ההסכם בתום המלחמה, וב1950 סיפח את “הגדה המערבית”. אין לדעת היום אם ראה בהחלטת האו”מ מניעה או גורם מעכב ביישום ההסכם וחתימת הסכם שלום, על כל פנים – הוא נרצח בידי פלשתינאי על הר הבית שנה לאחר שסיפח את “הגדה המערבית”.
ולפיכך – לא הודות להחלטת האו”מ קמה מדינת ישראל. לא הודות להחלטה הזאת יצאה מכאן בריטניה. וגם – מדינת ישראל לא קמה כתוצאה מהשמדת שליש מבני העם היהודי. אלא למרות ההשמדה. למרות שאיבדנו כוחות עצומים, מאגר דמוגרפי אדיר שיכול היה לשנות כבר בתש”ח את ההחלטה שלא לכבוש את יהודה והשומרון. להשמדה יש קשר ישיר ל”בעייה הדמוגרפית” שאנו שקועים בה היום. מה שד”ר מיכה גודמן בספרו החדש מגדיר כ “מלכוד 67” , מילכוד בין הגיאורפיה והדמוגרפיה. בין ריבונות ישראל בכל ארץ ישראל המערבית למדינה עם רוב יהודי גדול.
אבל ההשמדה יצרה לכידות, תחושה לאומית של שותפות גורל. על בסיס לקחי ההשמדה, ומול הים הערבי המקיף, הפולש, המאיים מבית ומחוץ להשמיד את האחיזה במולדת – התלכד העם היהודי. ברובו לפחות . התלכד גם היישוב בארץ. רובו לפחות. להלחם על חייו ועל מולדתו.
הניתוח הזה הוא רציונאלי. למרות ששיבת ציון והקמת מדינה יהודית עצמאית אחרי גלות של כמעט אלפיים שנה, והשמדת שליש מהעם שנים אחדות לפני הולדת המדינה – הוא מהלך היסטורי לא הגיוני. הציונות כולה היתה חזון לא רציונאלי. כזה שלא נסמך על המציאות אלא כזה שבא לשנות מציאות. הציונות היתה תנועת שחרור לאומי חריגה בהשוואה לתנועות השחרור הלאומיות שהכיר העולם מאמצע המאה ה-19. כל העמים הכבושים היו צריכים רק לגרש את המעצמה הזרה ששלטה בהם ולהכריז על עצמאותם. הציונות היתה צריכה להוציא תחילה את בני העם הגולים בעולם ולהביאם למולדתם , ורק אז להילחם על העצמאות. בדרך כמעט ונשכח הערך של שחרור המולדת כולה. הזרמים העיקריים בציונות פיתחו אל ארץ ישראל יחס אינסטרומנטאלי, ארץ ישראל נדרשה כמכשיר להצלת העם היהודי, “מקלט בטוח”. ואם ארץ ישראל היא מכשיר ולא ערך מקודש , כפי שמתייחסים למולדתם כל העמים בעולם, ניתן להסתפק במכשיר קטן יותר. לא מקלט גדול, המספיק לכל 15 מיליוני בני העם בעולם, אלא ממ”ד קטן. שדי בו למאות האלפים שהיו בארץ בתש”ח, או למיליונים החיים בה כעת. והכל בשם הרציונאליות. המציאות. הדמוגרפיה.
הקמת מדינת ישראל לא היתה פרי החלטת האו”מ וגם לא תוצאה של תהליך היסטורי מחויב המציאות ולכן צפוי, אלא פרי אמונה אדירה בצורך, בזכות ובאפשרות לגאול את עם ישראל. אל תיבהלו מהמושג “הדתי” הזה, גאולה. הציונות היתה תנועה שמחולליה
חייליה הונעו בידי אמונה גדולה. ב1937, על רקע הצעת החלוקה של ועדת פיל, אמר דוד בן גוריון : “הגדרת המטרה הסופית של הציונות אינה אלא הגאולה המלאה והשלמה של עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית”.
חג שמח, יהודים.
.
כתבות נוספות
