בטרם ייסגר החלון
פרופ’ אריה אלדד
בעוד חודשיים יושבע ג’ו ביידן כנשיא ארה”ב. למחרת בחירתו היו מבחר מנהיגי ישראל עסוקים במלמול “ביידן-ידיד- האריס-ידידה”. אבל כששקעה השמש והם עלו על משכבם היו מודאגים מאד.
בארבע שנות טראמפ גרר נתניהו רגליים בכל פעם שהתבקש לאשר בנייה בירושלים או ביהודה ובשומרון. הממשל האמריקאי היה אוהד מאד. הכיר בריבונות בירושלים בירת ישראל. קבע לראשונה שההתנחלויות “אינן בלתי חוקיות”. ובכל זאת – נתניהו לא החיל ריבונות , לא בנה, אפילו לא קידם כמעט תכניות בניה. רק בערבי בחירות מיהר להבטיח ושכח למחרתן.
אבל עכשיו זה דחוף.עוד מעט יגיע ביידן הידיד, ולך תדע.
כך שוחרר לפתע הפקק שמנע בניה בגבעת המטוס בעשור האחרון. וכך מוכרחים לסיים בתוך חודשיים את הסאגה של הסחבת המתמשכת בהסדרת ההתיישבות היהודית ביו”ש.
נתניהו לא רוצה להחיל ריבונות. . גם לעקור יישובים אינו רוצה. הקמת מדינה פלשתינאית אינה משאת נפשו, אבל אינה פסולה. הרחבת ההתיישבות – או עקירתה חלילה – אינה אידיאולוגיה עבורו. בניה או עקירה הם מהלכים פוליטיים טקטיים שהוא שומר לעת צורך מוחלט. אין טעם להיטיב או להרע אם המהלך אינו משרת את המשך שלטונו.
ההתיישבות ביש”ע החלה טיפין-טיפין בשנות שלטון המערך. התפתחה בשנות בגין ושמיר, אבל בשנת 1993 הקפיא רבין את הבניה ביש”ע ומאז כמעט לא התקבלו החלטות ממשלה על הקמת יישובים חדשים. בלית ברירה החלו המתיישבים להרחיב את היישובים הקיימים. בנו שכונות , גם שלוחות מרוחקות ומבודדות ליישובים קיימים. כך צמחו בעשרים וחמש השנים האחרונות עשרות “מאחזים”, שכונות או “יישובים צעירים” שזכו בדרך כלל לתמיכה ממשלתית מעשית ושקטה ממשרדי הממשלה . המדינה מימנה ותמכה בהקמתם תוך עצימת עין או שתיים. אלוף הבונים-בקריצה, אריאל שרון, קרא למתנחלים לתפוס כל גבעה פנויה, אבל כשהחליט לעקור את חבל עזה וצפון השומרון והמתנחלים הפכו לאויביו – החליט להרוס את כל המאחזים.. ב2003 הזמין עליהם דו”ח מעו”ד טליה ששון , שעוד בעת כהונתה בפרקליטות הייתה ידועה כשמאל קיצוני ואויבת ההתנחלויות. גם כשסיימה את דו”ח השטנה שלה ידעה טליה ששון על המאחזים הרבה פחות ממה שידע עליהם שרון, הוא שהקפיד כידוע על כל קוצו של יו”ד משפטי, רצה מסמך שיוכל לאמץ. . טליה ששון הגישה לו את דו”ח המאחזים שלה וקבעה כי כל יישוב שלא קם בהחלטת ממשלה, שאין הוכחה חד משמעית שאדמותיו הן אדמות מדינה או נרכשו כדין, או שיש לו תכנית בנין עיר מפורטת ומאושרת – הוא יישוב בלתי חוקי. היועמ”ש (דאז) מני מזוז פרסם ב2004 הנחיה לכל משרדי הממשלה להפסיק להעביר משאבים ליותר מ70 שכונות ויישובים. באבחת חרב נותקו היישובים מכל אפשרות תמיכה ממשלתית, אישורי בניה ותכנון.
באותן שנים התכוונה הממשלה לעקור את ההתיישבות הצעירה הזו. שרון לא הספיק. אולמרט לא הצליח, וכשעלה נתניהו לשלטון – השתנו כוונות הממשלה – אך לא מעשיה. ממשלות נתניהו לא רצו לעקור. אמנם הרסו ועקרו יישובים שנבנו על קרקע ערבית פרטית כשחייב אותן בג”צ לעשות כך. (מיגרון, עמונה ונתיב האבות – רשימה חלקית). ואף שהחל מ2011 היו נציגי המדינה מודיעים שוב ושוב לבית המשפט העליון כי בכוונת המדינה להסדיר את היישובים הללו – בפועל לא עשתה המדינה כמעט דבר. בעשור האחרון “הוסדרו” שני יישובים בלבד.
אבל לאזלת היד של המדינה, להיעדר המוטיבציה של נתניהו, ולחששותיו מפני בניה בירושלים וביו”ש נוסף גם הזדון של המערכת המשפטית. כנופיית היועמ”שים של המנהל האזרחי, משרד הביטחון הפרקליטות והמדינה-בתוך-מדינה של היועץ המשפטי לממשלה, עשו ככל שהם יכולים למנוע כל הסדרה. כל מקל אפשרי נתקע בגלגלי הניסיונות. לא לאפשר חיבור חשמל קבוע ל-72 יישובים ושכונות. שלא יישענו על גנרטורים מקרטעים, ולא יסבלו מהפסקות חשמל תכופות ואי-ספיקה לחימום בחורף וקירור בקיץ. אספקת המים היתה מאולתרת. התקשורת רעועה, אפילו “מרכיבי הביטחון” : גדרות, תאורה, מצלמות, מימון רכזי ביטחון שוטף וכיתות כוננות לא ניתנו, או שניתנו במשורה והיה צורך להיאבק במשך שנים במערכת המשפטית שעיכבו כל אישור. היועמ”שים דרשו לאשר כל בזנ”ט בגדר. כל סליל גדר תלתלית. כל מצלמה תרמית. וכידררו כל בקשה מיועמ”ש ליועמ”ש. לממשלה וחזרה, לצבא וחזרה. רק כשנרצחו יהודים – החישו נקודתית את הטיפול הביטחוני באותה נקודה. כל הגורמים המשפטיים הללו המשיכו לפעול ברוח דו”ח טליה ששון (אף שלא אומץ מעולם כהחלטת ממשלה), התעלמו מדו”ח השופט המנוח אדמונד לוי ( ההפוך לחלוטין מדו”ח ששון, שגם אותו לא אימצה ממשלת נתניהו שהזמינה אותו ב- 2012) ופעלו ברוח הנחיית מזוז מ-2004 אף שהממשלה הכריזה שוב ושוב על “כוונתה לפעול להסדרת היישובים” ושאין בכוונתה לעקור אותם. גם אם לא כולם אנשי שמאל מובהקים כטליה ששון או דינה זילבר – כל מי מהם שרצה קידום הבין לאן נושבת הרוח.
יו”ר ועדת חוקה חוק ומשפט, ח”כ יעקב אשר ניהל השבוע דיון בנושא על פי בקשתו של ח”כ אריאל קלנר. בוועדה אמר היועמ”ש לענייני ההתיישבות במשרד הביטחון, עו”ד משה פרוכט, כי המשפטנים זקוקים להחלטה מפורשת של הממשלה לגבי כל נקודה ונקודה, והממשלה לא החליטה כך עד היום. כבר אלף פעם יכול היה נתניהו להעביר “הצעת מחליטים” ולהטיל על היועץ המשפטי לממשלה ושלוחיו להסדיר את המאחזים ולצרף את רשימתם. הוא נמנע מכך ושלטון הפקידים, היועמ”שים והשופטים חגג את נצחונו . נבחרי הציבור מתגלים ככלים ריקים גם כשהם רוצים לתקן את העוול ואת ההזנחה הפושעת. את ההפקרה הביטחונית. לא כל שכן – כשאינם רוצים לעשות כן.
יותר מעשרים אלף נפשות, ביותר מ70 יישובים חיים כך כבר עשרות שנים. הם “בלתי חוקיים” כיון שלא הוכרזו כחוקיים. ולכן : יכול ילד ביישוב “בני אדם” להזדקק בכל רגע ורגע למכשור רפואי מציל חיים , וחייו תלויים בגנראטור. וצריך להביא ליישוב את השר לנושאים חברתיים במשרד הביטחון, מיכאל ביטון , כדי שיהיה עד למצוקה ויורה על חיבור חשמל. אבל יש אלפי משפחות הזקוקות לתאורת ביטחון ומים וחשמל ותקשורת ותחבורה ציבורית ובריאות וחינוך. המדינה מספקת תשתיות על פי הוראת בתי המשפט , ומתקצבת שירותי חינוך ובריאות לעשרות יישובים לא חוקיים של בדואים בנגב, אבל הרשעות והשנאה המתעטפים באצטלה של “החוק אינו מאפשר” של יועמ”שים ופקידים באיו”ש מביאים אותם למנוע שירותים בסיסיים מתושבי המאחזים.
יש ודאי שמאלנים השמחים לקרוא מה שכתבתי. כי הם רוצים בעקירת ההתיישבות היהודית. אין לי סיג ושיח עם שונאי ישראל מבית. אבל בממשלת ישראל אין להבנתי כאלה. נתניהו יכול, וחייב בתוך החודשיים הקרובים לפתור את הבעיה. אני יודע : זה לא מענין אותו. אבל הוא רוצה להמשיך לשלוט וקורא סקרים. הפער ההולך ומצטמצם בינו לבין “ימינה” של בנט (“כלב קטן” בלשונו של נתניהו) מדיר שינה מעיניו. הוא היה אץ-רץ להסדיר את המאחזים לו היה יודע שיאבד את תמיכת הימין לטובת בנט משום שאינו עושה דבר למען ההתישבות. אם יידע שבנט ישאב אליו גם את נאמני ארץ ישראל מתוך הליכוד, אלו המבינים כי נתניהו לא עשה ואינו מתכוון לעשות למען ההתיישבות – רק אז יזוז גם נתניהו. יסדיר את המאחזים.יש להם חודשיים. לא יותר.
כתבות נוספות
