בומרנג
פרופ’ אריה אלדד
חוק בלתי כתוב בתקשורת הישראלית קובע כי אין להתווכח עם משפחות שכולות או משפחות חטופים. להן מותר להגיד הכול. דומה כי החוק הזה מבוסס על דבריו של הלל הזקן בפרקי אבות “אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו”. כלל שבא לומר לנו כי מצבו הנפשי של בן משפחה שכולה, או שנחטף מי מבניה – עלול להביא אותו לומר דברים או לעשות מעשים ששום אדם במצב אחר לא היה אומר או עושה. הכלל הזה יפה אולי כהנחיה מוסרית-ציבורית. ודאי לא כבסיס חוקי לחברה נורמלית. כל שופט רשאי – אפילו חייב – לדון נאשמים גם בלי להגיע למקומם. איש אינו רוצה לשים עצמו במקומו של אדם שבנו נדרס לעיניו על ידי נהג שיכור, אך לא נוכל לזכות אב אומלל אם ישלוף נשק ויהרוג את הנהג הפוגע. וכל שופט ידון אותו, אולי מתוך התחשבות בנסיבות המקילות, אבל הוא ישפוט את הרוצח גם בלי להגיע למקומו.
השבוע חרגתי לצערי מהכלל הזה.
עמיתי בן כספית ואני ראיינו אב שבנו נחטף לעזה. משום כבודו ייקרא להלן א’.
בן כספית : .”..התארחת היום בדיון בכנסת, הוצאת שלט ועליו מספר טלפון שלך ואמרת : אני פונה לסינואר , אם יש לך האומץ תתקשר אלי נעשה עסקה. אל תדבר עם ביבי – דבר אתי. השאלה היא מה אתה יכול להציע לו?”
א. : “מה שהוא יבקש”
שתיקה קצרה.
אני : ” ואם הוא מבקש עשרת אלפים טילי קורנט באריזת צלופן?”.
א: “אין מה שהוא יבקש – בשביל הבן שלי – שאני לא אביא לו. אוקיי?”
*
מאבק משפחות החטופים לשחרור יקיריהם מובן ומוצדק. אבל גם למאבק כזה חייבים להיות כללים וקוים אדומים. אני יכול להבין אם הזועקת בכאבה כי לראש הממשלה , שאינו מסכים לקבל את תביעות החמאס “יש דם על הידיים”. אני יכול להבין אב שאומר כי “הממשלה מפקירה את החיילים ואת החטופים שלנו” . למזלי לא נגזר עלי לעמוד במקום שהם עומדים, אבל מנגד גם אני השתמשתי בביטויים דומים כשאריאל שרון ונתניהו שחררו מחבלים רוצחים תמורת חטופים. גם אני לא ידעתי כמה יהודים יירצחו בידי משוחררי עיסקות ג’יבריל, טננבאום או שליט, אבל ידעתי כי שחרור מחבלים גוזר מוות על אחרים. והיום אנחנו יודעים – אלפי אחרים. אמרתי אז כי לממשלה יש דם על הידיים. ביטוי חריף מאד. קשה מאד. אבל לגיטימי .
מה שלא לגיטימי הוא האיום שמצורף בימים אלו לתביעה להיכנע לתביעות החמאס, ולתת לסינואר כל מה שהוא רוצה. אחת מאימהות החטופים אמרה למצלמות ערוץ 12 : “אם לא יחזירו – נשרוף את המדינה” ואחרים שבים ואומרים – לא תהיה לנו מדינה אם לא יחזרו כל החטופים.
אני זוכר את הכלל שאסור להתווכח, ובכל זאת : איש אינו רשאי לאיים בשריפת המדינה. לאיומים כאלו בימי המחאה שלפני המלחמה יש חלק במה שעולל לנו החמאס. הוא הריח חולשה וזיהה הזדמנות. וככל שזה נורא : מדינת ישראל תוסיף להתקיים גם אם חלילה לא יחזרו כל חטופינו. בשבוע שבין יום השואה ויום הזיכרון והעצמאות מותר לומר – חובה לומר! – מדינת ישראל הקריבה רבבות חיילים ואזרחים כדי שלעם היהודי תהיה מדינה. זה מחיר שהיינו חייבים לשלם כדי לא להיות שוב במצבו של העם היהודי בימי ההשמדה באירופה. ולכן שום אדם, שכול או בן משפחה חטופה – לא ישלול מהעם את המדינה. לא ישרוף לנו אותה.
*
אני מניח שאני מרגיז הרבה אנשים. הרי אני יודע שהמשפחות הללו הנמצאות במצב נפשי נורא כזה – אינן מתכוונות באמת לפגוע במדינה. הן יודעות כמה היתה יקרה לבניהם שנפלו או לבנותיהן שנחטפו, וגם להם עצמם. הטענה שלי היא בעיקר לכל אמצעי התקשורת שמראיינים בלי הרף, בכל רצועת שידור או מהדורת חדשות, את בני המשפחות. אולי מתוך שהם רוצים להזדהות עם המאבק לשחרור, או לפחות להיראות ככאלו, או מתוך שהם רוצים לנגח את הממשלה וללחוץ עליה, ואולי יש גם כמה כלי תקשורת , מעטים ומובחנים היטב , המשתמשים בראיונות עם משפחות החטופים מתוך שהם רוצים להכניע את מדינת ישראל ולהפילה על ברכיה, כי הם סבורים שזה יקדם את תפיסותיהם הפוליטיות “ליישוב הסכסוך” (או בעברית – מדינה פלשתינאית). אבל כך זוכות המשפחות האומללות למלא שעות שידור ודפי עיתון וטורי אתרים. וכיון שהמאבק עוד לא הביא לשחרור המיוחל – התסכול גורם להן להסלים את ההתבטאויות, להקצין אותן. להביאן לידי אבסורד.
ויש מי שרוכב עליהן, בציניות מורעלת, ומוציא אלפים לרחובות בדרישה המופקרת :”בכל מחיר! עכשיו!”. ויש “מומחים צבאיים” ( ממש אותם היושבים נטולי בושה באולפנים , גם אחרי שכל תחזיותיהם התרסקו בפנינו ב-7 באוקטובר , ועכשיו הם ממשיכים לפרש ולחזות ולהציע ולאיים) – שמסבירים לנו שאנחנו יכולים לקבל את כל תביעות החמאס “כי הכל הפיך”. כולל הפסקת לחימה? ודאי, כי מיד כשנקבל את החטוף האחרון נוכל לשוב ולהילחם. ואם האמריקאים יערבו לחמאס שישראל לא תשוב ותילחם? ואם יטילו אמברגו נשק מלא ( כפי שכבר עשו השבוע) ? ולא יטילו בווטו כדי למנוע במועצת הביטחון סנקציות משתקות ? גם אז – הכל הפיך? כמה הבטחות שווא עוד אפשר להבטיח לעם המוכה שלנו? ואפילו הרמטכ”ל הרצי הלוי אמר ש”צה”ל חזק מספיק כדי שמדינת ישראל תדע לשלם מחירים למען השבת בניה ובנותיה”. כאילו שכח שדי היה ביממה אחת שבה צה”ל “לא היה מספיק חזק” כדי להמיט עלינו אסון שעדיין איננו יודעים לחזות את כל השלכותיו. באיזו זכות הוא מפזר הבטחות ללא כיסוי? רק כי בעיסקות קודמות פיזרו קודמיו הבטחות חלולות דומות?
*
הבומרנג שימש בעבר כנשק לצרכי ציד. הוא בנוי כך שהוא מסתחרר במעופו לאחר שהוטל, וחוזר לנקודת המוצא שלו. בהשאלה משתמשים בו כדי לתאר פעולה הגורמת נזק למי שמבצע אותה. זה מה שאנו מעוללים לעצמנו במאבק למען החטופים. המרואיינים הזועקים “בכל מחיר”– מעלים את רף המחיר של סינואר. אלפי הצועדים ברחובות וצועקים “עכשיו! עכשיו!” מונעים כל עסקה בזמן הקרוב, כי רוצחי החמאס מבינים שהזמן פועל לטובתם והאויב הישראלי נשחק ומתפורר לעיניהם. וכשלמשוואה הנוראה הזאת מצטרפת ממשלה שגררה רגליים במשך חודשים , נמנעה מכניסה לרפיח אך לא נמנעה מאספקת מזון ודלק לאויב – הבומרנג משלים סיבובו ומכה בנו בעוצמה. השבוע סוף סוף החלה תקיפה ברפיח. הלואי והפקודה “נוע, סוף!” תבוצע במלואה, עד הסוף באמת. אבל מתוך שאנו מכירים את מנהיגינו – אנו חוששים שמא יסתפקו בצעד סמלי, רק כדי ללחוץ עוד קצת על החמאס “שיתגמש” ויסכים לקבל את כניעתנו. הבומרנג הזה מכה במשפחות הבטוחות שהן עושות הכל למען יקיריהן. התקשורת, שנרתמת למאבק מתוך שלל סיבותיה הטובות והרעות, מאיצה את סחרור הבומרנג הזה ומעצימה את המהלומה שינחית על משגריו. ואם אי אפשר לשכנע משפחות שלא להיאבק בכל כוחן – התקשורת לפחות חייבת לרסן את עצמה , כי הבומרנג הזה קטלני. 
כתבות נוספות
