דף הבית > מאמרים > ארץ ישראל הכבושה. מעריב סופהשבוע 13 אוקטובר 2017
13/10/2017
ארץ ישראל הכבושה. מעריב סופהשבוע 13 אוקטובר 2017

ארץ ישראל הכבושה

פרופ’ אריה אלדד

אני מאמין כי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. פשוט כך. כששאלו את יצחק שמיר למה ארץ ישראל שייכת לנו ענה בקיצור :”ככה!”. אבל השקפה ואמונה זו מעולם לא הייתה נחלתו הבלעדית של “הימין” בישראל. היא הייתה בסיס לציונות כולה. דוד בן גוריון, כשהעיד בפני נציגי האו”מ שביקרו בארץ במסגרת הועדה המיוחדת לענייני ארץ ישראל ((UNSCOP ביולי 1947 הרחיב את הדיבור על ה”ככה” הזה : ” זכויות היהודים על ארץ ישראל קודמות להצהרת בלפור, זכותנו על ארץ ישראל קיימת זה שלושת אלפים וחמש מאות שנים. הצהרת בלפור לא הייתה אלא הכרה מצד מעצמה גדולה בזכותנו זאת.”…”אנו כאן משום שזוהי ארצו של עמנו. אנו גורשנו בכוח, לא ויתרנו עליה, ועתה אנו תובעים אותה שוב”.
כששאל הנציג ההודי בוועדה, סר עבד אל רחמן ,את בן גוריון : “מי שלט בארץ ישראל לפני בני ישראל?” השיב בן גוריון :” היו כאן עממים רבים ששמותיהם נשתמרו בתנ”ך, אך הם הושמדו או נעלמו” . הקשה סר עבד אל רחמן : ” האם הפלח הערבי בארץ ישראל היום אינו אחד מצאצאיהם?” השיב בן גוריון : “איני סבור כך”. עבד אל רחמן לא ויתר : “לאברהם היו שתי נשים. הייתה הגר, בנה היה ישמעאל, הייתה שרה. אומרים כי ישמעאל הקים 12 שבטים . היכן הם?” השיב בן גוריון “שטות. בתורה כתוב: לזרע יצחק אתן את הארץ הזאת”.
כשנשאל בן גוריון אם הוא מסכים לתכנית החלוקה הזכיר כי ארץ ישראל כבר חולקה וחלקה המזרחי כבר נמסר לערבים. והוסיף : “כבר הודענו לממשלה (ממשלת המנדט הבריטי) כי אם זכותנו בחלק המערבי של ארץ ישראל לפחות תובטח , ושנוכל להגיע למדינה יהודית, הרי אנו מוכנים לעיין אם תוצע לנו הצעה על מדינה יהודית בשטח מתאים של ארץ ישראל…”
ובכל זאת : רבים, רבים מדי, מתייחסים לחלקי ארץ ישראל המערבית אשר שוחררו במלחמת ששת הימים כ”שטחים כבושים”. השמאל הישראלי משתמש במינוח זה וכך גם רבות ממדינות העולם. לוי אשכול, מיד לאחר מלחמת ששת הימים ,תהה בממשלה מה יהיה גורל “השטחים הכבושים”. רק מחאותיו של מנחם בגין הביאו לדיון במונח הזה. בגין דרש לכנות אותם “שטחים משוחררים”. הצעת הפשרה שהתקבלה הייתה “השטחים המוחזקים”. כיוון שזה ארכני ומעייף נותר בלשון הדיבור הביטוי “השטחים”.
חובה להזכיר: השימוש במונחים “כיבוש ו”התנחלות” במשמעות שלילית הוא חדש יחסית. הציונות בארץ ראתה חובה לעצמה “לכבוש”. ארגון השומר שם לו למטרה “לכבוש “את השמירה במושבות הברון מידי הערבים שהועסקו בשמירה ולהציב במקומם שומרים יהודים. דיברו רבות גם על “כיבוש השפה” והמאבק להנחלת העברית ואיסור השימוש בשפות לועזיות. “כיבוש העבודה” (מידי הפועלים הערבים) נחרט על דגלו של גדוד העבודה, מן השמאל הסוציאליסטי שבין החלוצים. וכשהוקמה חניתה בין שאר יישובי חומה ומגדל מונה צבי בן יעקב פעיל מרכזי ב”הגנה” למפקד “קבוצת כיבוש חניתה”. כלומר הקמת היישוב על אלפי הדונמים שנרכשו בידי הקק”ל. הקמת היישוב הזה, בין יישובים ערבים, על אדמת טרשים הררית, הייתה שנויה במחלוקת בקרב חברי ההנהגה הציונית משום שמדובר היה ב”התנחלות יהודית מבודדת”.
ובמלחמת העצמאות, זו שהשטחים ששוחררו בה נחשבים היום לשטחים ריבוניים של מדינת ישראל ללא כל מחלוקת, ואנשי שמאל מובהקים אינם מהססים כלל ללמד באוניברסיטת תל אביב על חורבות שייח מוניס או לגור בבתים ערבים שננטשו ביפו במהלך המלחמה, כבר אז היו כאלו שהתייחסו לשטחים מסוימים כאל “שטחים כבושים”. בלי משמעות שלילית, חלילה. כך לגבי הנגב, לוד ורמלה, ואפילו יפו – בישיבת מועצת המדינה ב29 ביולי 1948 בקשו נציגי מפ”ם להתחיל לחפש בעלי ברית בין הערבים שנותרו בארץ וב”שטחים הכבושים” הללו. והביאו כדוגמא את שיתוף הפעולה עם ערביי נצרת גם היא “שטח כבוש”…) איש “החי”מ, חיל המשמר, בתל אביב, פרסם בימי מלחמת העצמאות “יומן מלחמה” בו הוא מספר כי הוא מוצב על גג בתל אביב בעמדת נ”מ, אך מפעם לפעם מטילים עליו גם פיקוח על “השטחים הכבושים” ביפו… “על המשמר” דווח ב18 ביוני 1948 על דברי דוד בן גוריון במועצת המדינה ” לא ידועה לי כל הכרזה על נכונותנו להחזיר שטחים כבושים….עוד נצטרך להילחם על כל שעל”. וכחודש אחר כך אנו יכולים לקרוא בעיתון זה על פגישה צפויה בין ברנדוט לבן גוריון, ועל כך שהממשלה צפויה להתנגד לפירוז ירושלים. מתברר, כותב עיתון השמאל “על המשמר” כי הממשלה מתכוונת לנקוט פעולה בהתאם ל”חוק על השטחים הכבושים” בירושלים, ולהקים בהם שלטון צבאי בראשות מושל צבאי. “כך תוכל המדינה להטיל את חוקי המדינה בירושלים בלי שתצטרך לספח אותה. זה נעשה דחוף בגלל התוהו ובוהו השורר בעיר והמאפשר את השתלטות הפורשים….”.
ובתחילת 1949 מסר העיתון כי נציגי ישראל דחו את הצעותיו של ראלף באנץ’ ( מי שהיה סגנו של מתווך האו”מ ברנדוט) להחזרת “שטחים כבושים” בנגב למצריים.
צא ולמד : המונחים כיבוש והתנחלות עמדו פעם בלב הקונצנזוס הציוני. רק משעה שהשמאל הישראלי ויתר על ארץ ישראל וביקש להסתפק ב”מדינת ישראל”, רק כיון שרצה לאחר מלחמת ששת הימים לוותר על כל ההישגים הטריטוריאליים שהושגו במלחמה והתנגד להתיישבות היהודית בשטחי יהודה, השומרון סיני והגולן – הוא צבע בתקשורת בצבעים שליליים את המונחים הלגיטימיים הללו “כיבוש” והתנחלות”. פעם היו “כיבוש השממה” “כיבוש השפה” ,”כיבוש השמירה”, ” כיבוש העבודה” ו”גאולת האדמה”. מונחים מרכזיים באתוס הציוני. משהחלו להכניס את הציונות למירכאות – הפכו גם את דגליה למגונים. הפוסט-ציונות של השמאל הישראלי ( שלא לומר האנטי- ציונות של השמאל הרדיקלי) הייתה חייבת להחריב את עמודי התווך של הציונות כדי למוטט את הבניין שנשען עליהם.
וכאשר משתמשים כלאחר יד במונח “השטחים הכבושים” צריך לזכור כי השמאל הישראלי התייחס בלשון זו ממש ליפו, לנצרת ולשכונות במערב ירושלים. אבל כשם שהתרגלו לקטמון (גוננים) לשייח באדר (גבעת רם) ולשייח מוניס ( רמת אביב) – יתרגלו גם לחברון ולבית אל, לעיר דוד ולשילה.לא “שטחים” ולא “כבושים” אלא ארץ ישראל. למה? ככה.
download

כתבות נוספות