ארבעים שנות אי-לוחמה
פרופ’ אריה אלדד
השבוע, ב26 במרץ לפני 40 שנה נחתם על מדשאת הבית הלבן הסכם השלום עם מצריים. בגין סאדאת וקרטר לחצו ידיים.
זה היה הסכם השלום הראשון עם מדינת אויב ערבית, הגדולה והמסוכנת שבהן. זה היה גם ההסכם שבו נקבעו התקדימים : הרס יישובים וגירוש יושביהם. נסיגה לגבול הבינלאומי עד המילימטר האחרון. על התקדים הזה התעקשו הסורים בכל סבבי השיחות איתם. ההתעקשות הזאת אולי הצילה אותנו מנסיגה מהגולן, בימים שרבין היה מוכן לוותר עליו. בימים שנתניהו היה מוכן לסגת ממנו.
השבוע הוקרנו בסינמטק בירושלים שני פרקים מתוך הסדרה “ימי בגין – פוליטיקה בשירות האידיאולוגיה” של לוי זיני, סדרה שהפרק הראשון שלה הוקרן השבוע בערוץ כאן 11. זיני ראיין גם אותי.
בשנה שבה התקיימו שיחות השלום עם מצריים הייתי מפקד הרפואה בדרום סיני. גרנו באופירה, היא שרם-א-שייח. האזור היפה ביותר של ארץ ישראל. בכינו כשנחתם ההסכם. ידעתי על אילו נכסים אסטרטגיים מוותרת ישראל בנסיגה מסיני (ולא רק הנפט והאורניום). איך היא בוגדת בערכים ציוניים כשהיא מתחייבת להחריב את היישובים ולפנות את המתיישבים. לא האמנתי בכוונת סאדאת לקיים את ההסכם לאורך זמן. רק בענין הזה טעיתי, טעו כל מתנגדי הנסיגה. בכל השאר – לא טעינו. לא קיבלנו שלום. קיבלנו אי-לוחמה, שגם היא חשובה מאד. אבל רק מעט ישראלים נוסעים לטייל במצריים למרות השלום. מצרים לא מתיירים כאן בכלל. האליטות המדעית, התרבותית והמשפטית במצריים שונאות את ישראל ומחרימות אותה. אין כמעט יחסים מסחריים. שגריר ישראל במצריים חי במצור ובהסגר. אחרי הפיכת תחריר ועליית מורסי לשלטון כמעט השמידו את השגרירות על צוות המאבטחים שבה. באותם ימים העריכו גורמי הביטחון כי מורסי מתכוון לבטל את ההסכם ולהזרים צבא לסיני. אולי לכן הפעילה ישראל את כל יכולותיה הדיפלומטיות, וכנראה גם יותר מזה, כדי להעלות את א-סיסי לשלטון ולשכנע את מממשל אובמה לא להתנגד לו. בשנים האחרונות שולטות בצפון סיני כנופיות דאע”ש בסיוע החמאס מעזה. ומצריים מצליחה בקושי רב להילחם בהן, וגם זה – בסיוע ישראלי מסיבי. בתמורה מספקת מצריים לישראל שירותי תיווך קבועים עם החמאס, כלומר מוכרת לנו סולמות עליהם יכול נתניהו לרדת שוב ושוב מעצי הצהרותיו על “מיטוט החמאס”, “מכה כואבת מאד לחמאס” “מכה עוד יותר כואבת מאד לחמאס” ובמקום הראשון במצעד ההצהרות החלולות : “השגנו הרתעה” . הרתעה המחזיקה כמה שעות, עד לרקטה הבאה, עד לבלון הנפץ הבא.
אבל בניגוד לתחזיותי לפני 40 שנה – ההסכם מחזיק מעמד. בכל ויכוח שיש לי בעשורים האחרונים על “הסכסוך” הישראלי-פלשתינאי, כשאני אומר שלעולם לא יהיה שלום איתם כי הסכסוך אינו טריטוריאלי אלא מלחמת דת, מטיחים בי את הסכם השלום עם מצריים ואומרים : הנה. יש שלום עם הגדולה במדינות ערב.
המשל כמובן אינו דומה לנמשל. הזהות הלאומית המפוקפקת של הפלשתינאים מתקיימת רק בזכות המלחמה שלהם בנו, והם לא יוותרו על המרכיב היחידי המבדיל אותם מהסורים העיראקים או התימנים .הגדרתם העצמית היא ” ערביי פלשתין הנלחמים בישראל”. למצרים אין בעיה של הגדרה עצמית כעם. ולפי שעה האחים המוסלמים אינם שולטים במצריים. אם זה יקרה, ושלטון המוסלמים במצריים יחזיק מעמד – גם מצב אי-הלוחמה עלול להתאייד.
בעניין זה הערה צדדית על פרשת הצוללות הגרמניות . אלו “המתקדמות” מדגם 209 שנתניהו אישר למרקל למכור למצריים. השמאל בישראל מאשים את נתניהו בבגידה. למה בגידה? כי הוא חיזק בכך את מצריים. אבל , לפחות לשיטת השמאל, יש שלום עם מצריים. לא? אילו נדרשה הסכמת נתניהו למכירת צוללות לאיטליה איש לא היה מאשים אותו בבגידה. כי איטליה היא מדינה ידידותית. אבל גם אחרי 40 שנה, כשבמצריים שולט א-סיסי שאנו נלחמים לצידו כתף אל כתף ( או מל”ט אל מל”ט) בדאע”ש, מתייחס השמאל בישראל למצריים כאל אויב. וסיוע לאויב הוא בבחינת בגידה. הכל כנראה שאלה אם אתה קונה או מוכר שלום.
נחזור לסרט של זיני על בגין. הדילמה העיקרית של נתניהו היתה נעוצה בין רצונו בשלום עם מצריים ודבקותו באידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה. עצם הנסיגה מסיני לא היוותה עבור בגין שום קושי.גם הרס היישובים לא הרג אותו. הרוויזיוניסטים מעולם לא היו מתיישבים גדולים. השמאל הציוני של “המערך” התנגד לפינוי וטען שאפשר להגיע להסכם עם מצריים בלי להרוס יישובים . בעיני בגין סיני לא הייתה “ארץ ישראל” כי מפת הארץ שלו לא הייתה זו הכתובה בברית בין הבתרים, בין הנילוס והפרת. בגין קידש את מפת המנדט הבריטי. וסיני , וגם הגולן, אינם חלק ממנה. לכן הסכים בגין , רק שבוע אחרי הניצחון הגדול בששת הימים, לסגת תמורת הסכם שלום “עד הגבול הבינלאומי” בסיני ובגולן. רק לארץ ישראל המערבית : יהודה, השומרון, רצועת עזה וכמובן ירושלים – הייתה נתונה נאמנותו המלאה. ולכן בגין בגד באידיאולוגיה שלו לא בסיני אלא בהסכם האוטונומיה, שהיה חלק בלתי נפרד מהסכם קמפ- דייויד . בהסכם האוטונומיה הכיר בגין בזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי. בסרטו של זיני אומר ישראל הראל כי תאריך החתימה על הסכם השלום עם מצריים הוא “כ”ט בנובמבר” של הפלשתינאים. ולפיכך כותרת המשנה של הסרט מוטעית. לא “פוליטיקה בשירות האידיאולוגיה” אלא “פוליטיקה כבגידה באידיאולוגיה”. כל ההסברים של בגין שהוא מוכן לתת אוטונומיה לערבים בארץ ישראל, ל”אנשים ולא לשטח” – היא התפלפלות משפטית חלולה, כי איש מהשותפים להסכם לא קיבל את פרשנותו זו. על האידיאולוגיה שלו ויתר בגין לא כשהגיע לשלטון, ורק כיון שלפתע נגלתה לעיניו מציאות בינלאומית שלא היה מודע לה קודם. על סיני ויתר כבר ב-67. וכשקוראים את נאומיו אחרי מבצע קדש ב- 1956 – גם אז לא ראה בסיני חלק מארץ ישראל. על “שתי גדות לירדן” וויתר עוד הרבה קודם לכן.
אבל אולי בתכנית האוטונומיה שלו דווקא הצליח בגין למצוא את שביל הזהב בין האידיאולוגיה והפוליטיקה? לא ויתר על ריבונות בארץ ישראל?
שטויות. ואלו המבקשים לדעת מה חשב השר מנחם בגין על רעיונות האוטונומיה – מוזמנים לעיין בפרוטוקולים של ישיבות הממשלה ב17-19 ביוני 1967. “אוטונומיה מוליכה בהכרח למדינה פלשתינאית” אמר בגין.
המרכז, השמאל ואלו המכנים עצמם “ימין שפוי” מתרפקים היום על דמותו של בגין כמופת לצניעות, מנהיגות ערכית, וסגידה לעליונות שלטון החוק. הסרט של זיני אמור להזכיר להם מה הם חשבו על בגין במלחמת שלום הגליל. “בגין רוצח” הם קראו . והוא, שנקרע בין השלטים הללו והשלטים “בגין בוגד” שהונפו מולו על ידי מתנגדי הנסיגה מסיני – לא היה יכול עוד. קם ופרש לביתו. גזר על עצמו מעצר בית עד מותו.
מנהיג המהפכה הקומוניסטית בסין, מאו, סרב לחוות דעתו על השפעת המהפכה הצרפתית על ההיסטוריה האנושית. “מוקדם מדי לדעת”, הוא אמר. זה נכון גם לגבי משמעות הסכם השלום עם מצריים.
(צילום-יח”צ)
כתבות נוספות
