ארבעה שערים לשירת אצג- האוניברסיטה המשודרת – גלי צה”ל

ארבעה שערים לשירת אצ”ג
תכנית הרצאות לאוניברסיטה המשודרת -גל”צ
1שעור ראשון

בפתח סדרת שיעורים קצרה זו על המשורר אורי צבי גרינברג, וכמו שנוהגים בימינו, אני חייב גילוי נאות. כל מה שאני יודע עליו – למדתי מאבי ע”ה. ד”ר ישראל אלדד, שהיה תלמיד-חבר למשורר. ושנים רבות לימד את שירתו בכל רחבי הארץ. הוא ראה בו נביא מחוקק. גדול המשוררים בימינו. לימים זכיתי  להוציא לאור, עם בתי קרני, את אוסף השיעורים  שלימד בשירת אצ”ג “דמע ונוגה דם וזהב” והרבה ממה שאמסור לכם בשיעורים הללו – נמצא גם בספר הזה. לברית המילה שלי הביא אורי צבי גביע קידוש, וכן לנישואי, והוא חתום כעד על הכתובה של רעייתי, ממש כשם שאביו, ר’ חיים אליעזר גרינברג, היה מי שערך חופה  וקידושין להורי וחתימת ידו  על הכתובה. רק בזכות הקרבה הזו ארשה לעצמי מכאן ולהבא לקרוא לו בפשטות – אורי צבי.

אורי צבי גרינברג שהלך לעולמו ביום העצמאות תשמ”א. 1981, לא זכה בחייו למעמד הבכורה בשירה העברית שהיה ראוי לו.  שנים רבות היה מוחרם נרדף ומנודה. לא הדפיסו ולא פרסמו.  עיתים הגיע עד פת לחם. מי שכתב בראשית ימיו בארץ את דבריו ב”דבר” של ברל כצנלסון, וכתב “פרוליטארים בישראל קראו לי להיות פייטנם ולשלח את הרך ואת הֶענוג לעזאזל!” וכתב :” ירושלים- תפילין של ראש, והעמק – של יד! למד ווין בכל הקיבוצים בהוד אלוהי כל הדווים למלכות !” ( הזדהרות א’ 85) פנה עורף לשמאל הסוציאליסטי בישראל, ראה בהם כמי שהמירו את מלחמת החלוצים  לגאולת העם והארץ במלחמת מעמדות, וכיון שהיה תמיד משורר הצעקה החשופה, המריבה בכל מי שבגד בעיניו בייעודו – גמלו לו אנשי המימסד, העיתונאי והספרותי וההסתדרותי והסוכנותי בחרם ונידוי והטלת שיקוצים. שירתו הפוליטית, הפכה לשירת פולחן כמעט בשורות בית”ר תנועת הנוער של ז’בוטינסקי, ובקרב לוחמי הארגון הצבאי הלאומי ולוחמי חירות ישראל. יתרה מזאת : אבי כותב כי השיר, “באזני ילד אספר” שנקרא היום הוא זה שגייס אותו לשורות המחתרת. השיר שגרם לרעידת אדמה בלבבות ושינה את גורל חייו. השירה הפוליטית הזו היא שהשניאה אותו על השמאל הישראלי, שהיה בשנות העשרים והשלושים והארבעים למאה הקודמת – רוב מניינו ובניינו של היישוב היהודי בארץ.  אורי צבי העניק להם בשיריו את “מדליית הבוז דרגה A לכל קיבוצי השומר הצעיר” ואחרי שחברי קיבוץ משמר העמק נטשו את יישובם לימים אחדים בפרעות תרפ”ט וגם במאורעות תרצ”ו  הבליגו על התקפות הערבים והשליכו יהבם על המשטרה הבריטית. קילל את הקיבוץ “הייה ישימון במפת המדינה / אל טל בהריך, אל עץ ואל טף!”. אז פלא ששנאו אותו? שהחרימו? שלא לימדו שום שיר משיריו , גם  לא את השירים הליריים, האקספרסיוניסטיים, הפילוסופיים, ושירי האהבה. אחרי קום המדינה פרסם את “רחובות הנהר” ספר השמדת יהדות אירופה שהחזיר באחת את מעמדו כענק השירה העברית. וגם בפרס ישראל לזכה ב1957. אך כשבאו לבקש ממנו שוב ושוב להתיר הדפסה מחודשת של מה שכבר התפרסם היה מסרב, מניע בידו ואומר :”אין למי!”. רק עשר שנים לאחר מותו , בשנת 1991 החלו לצאת כל כתביו לאור. דן מירון , מגדולי פרשניו  עסק במלאכה הזו שעוד לא תמה גם היום, יחד עם רעייתו של אורי צבי, המשוררת עליזה טור מלכה. על מדף בחדר העבודה שלי ניצבים 18 כרכים של  שירתו, ומאמריו, ואפילו כרך רישומים ביניהם. והם עבורי כמו כור גרעיני האוצר אנרגיות אדירות.
אבל הקדמנו את המאוחר. ראשית  לכל מדבר  המשורר  מבשרו ונפשו ודמו. מחוויות חייו ,  ויותר ממה שהוא קורות חייו – הוא שירתו. הוא משורר טוטאלי. כל חייו הם צעקה שירית גדולה, והשאר טפל. אך חייו הם גם חוויות ילדותו בעת שעלה עם אביו לרגל לבית המקדש, והוא רואה עצמו גם משורר בחצר דוד המלך, לוחם בין חיילי בר כוכבא.בוער במוקד של שלמה מולכו. כשם שהוא יכול להיות על מקומי, ולשחות בנהר הבוג כאילו הוא הירדן, כך הוא על זמני וחי בתחושתו את כל ההיסטוריה של העם היהודי. ובכל זאת : לביוגרפיה האישית והמשפחתית שלו משקל מכריע בהבנת המשורר ושירתו.
(  ברקע : הקטע של אוי דיביזן בפתיחת ערב אצ”ג ערן סבג)הוא נולדב1896  כנצר למשפחת אדמורים בעיירה קטנה ושמה ביאלי- קמיין (Biały Kamień,) בגליציה, שהיתה אז  חלק מהאימפריה האוסטרו הונגרית. אם ראיתם פעם נער חרדי במאה שערים – ראיתם את אורי צבי. זיפיצה שחורה ממשי מבריק, בשבתות ובמועדים – שטריימל פרווה. הוא היה הבן הבכור, היורש העתידי של כס הרבי. אביו , ר’ חיים אליעזר גרינברג היה רב של קהילה קטנה בלבוב. אך בין אבות השושלת שלו הוא מונה את ר’ ישראל מריזין, את ר’ מאירל מפרומישלן ואת מי שהוא קרוי בשמו – ר’ אורי “השרף” מסטרליסק.עוד נשוב לעסוק בהם כשנדון במקורות שירתו.( עד כאן רקע)  בגיל 16 מתפרסמים שיריו הראשונים  ביידיש בלבוב,  ויוסף חיים ברנר מפרסם שירים עבריים ראשונים שלו בארץ ישראל. אך כשהוא בן 18 פורצת מלחמת העולם הראשונה. העולם הישן מתרסק לרסיסים, אורי צבי מגוייס לצבא הקייזר פרנץ יוזף, שהיה  אהוב על היהודים,  והם קראו לו פרוים יוסל. כי היה “קיסר טוב”, כלומר לא ארגן פוגרומים. ב1915 הוא נשלח לחזית סרביה כחייל נאמן, וחווה את כל זוועות המלחמה ההיא.  יוטיוב (Kingdom of Serbia in First World War (1914-1918) מיליונים  נהרגים בכל החזיתות, בכל הצבאות.  מלחמה סטאטית. חפירות נמתח)ות לאורך עשרות קילומטרים. זו מול זו, ומעת לעת יוצאים מהחפירה להתקפה כדי לכבוש את חפירות האויב. מכונות היריה ממול קוצרות את המסתערים, והחיילים נופלים אחורה אל החפירה, ראשם למטה ורגליהם למעלה, או תלויים במהופך על גדרות התייל, ואורי צבי כותב בשיר ” הזכרת נשמות” ( א’ 138) “וראיתי את אחי הגדלים  ברגליים למעלה, עד אשר יגיעו במותם לבעוט בשמיים: ואת הירח ראיתי, מחכך כַחַי את פניו הכסופים בַמסמרים השחוקים על סוליות חיילים הפוכים. והזוהר  הנורא הזה על מסמרים האלה  בנעלי מתים הבועטים שחקים, חשמל את חיי באימה זורחת עד מוות”. ( עד כאן רקע)כשקרבה המלחמה לסופה ומפלת האימפריה האוסטרו הונגרית היתה ברורה – ערק ומצא מחסה אצל שיקסע סרבית.והשאיר גם לנו גם משם שירים מופלאים, שירי חייל  ושירי דרך גבר בעלמה.
וכשחזר הביתה ללבוב -למברג  בשלהי המלחמה ההיא  מתחולל  שם פוגרום רצחני. הפולנים שכבשו את העיר האשימו את היהודים שסייעו כבייכול לאויביהם האוקראינים. כמאה יהודים נרצחו.  אורי צבי, אביו אמו ושש אחיותיו  ניצלו רק בנס מידי הפורעים. אך אימי הפוגרום ההוא נחרטו עמוק בנפשו.  אורי צבי פושט את מדי החייל אך לא שב ללבוש את מדי בן האדמו”ר. העולם הישן התרסק ועימו התרבות הקודמת. הספרות והשירה הציור והמוסיקה, השתנו לבלי הכר.  אי אפשר היה עוד לכתוב על יפי הטבע ועל אהבה במשקל ובחרוז. העולם היה כפצע פתוח. ואורי צבי כותב שירה ביידיש ובעברית. שירה אקספרסיוניסטית,  אוונגרדית, שורות ארוכות, בלא חרוז ובלא מקצב זולת מקצב הדופק הפנימי הפועם בו. משקל הדם וקצב הבשר. עם שני משוררי יידיש גדולים, פרץ מרקיש ומלך ראוויטש  ה”חאלסטרא” (הכנופייה)הם מייסדים בוארשה כתב עת אקספרסיוניסטי, מהפכני בצורה ובתוכן. בשם אלבאטרוס. עוף הסערה. בגיליון השני נובמבר טויזענט נייהונדרעט צווי און צוונציג כלומר 1922 הוא מפרסם שיר ושמו “פארן צלם”  -בפני הצלב -והשיר כתוב בצורת צלב.. הכנסיה מתערבת, המשטרה החשאית עומדת לעצור את אורי צבי  והוא נמלט  לברלין, בירת התרבות האירופית שאחרי המלחמה, ומשם, בגיליון האחרון של האלבטרוס הוא מפרסם  פואמה  גדולה “במלכות הצלב” , החשבון ההיסטורי הארוך בין העם היהודי והנצרות, ובשיר גם  חזון השמדת  יהודי אירופה. עשרים שנה לפני הפתרון הסופי כותב אורי צבי :  ” כשהגז המרעיל כבר יחדור אל תוך היכלות ולפתע ביידיש פה יזדעקו האיקונות…נופל העדר בשדה ומת נכנע כל כך…” והוא מתאר ערמות גוויות  את הנהרות פולטים גופות עירומות של  נשים יהודיות, ואביו ואמו במתים. קראתי שורה מתוך תרגומו של בנימין הרשב. אורי צבי עצמו ניסה לתרגם את הפואמה, ולא נחה דעתו  אפילו מהתרגום שלו עצמו. ולא פרסם אותו.  כי , כפי שהוא כותב באחד משיריו “שיר נס השיר”:   ” כל שיר אמיתי – הוא נס”. כלומר ארוע על טבעי. חד פעמי, פרי השראה או התגלות, ולפיכך גם  אינו ניתן לתרגום. אפילו בידי המשורר עצמו.
חבורת האלבאטרוס התפזרה. וגורלה הוא מעין מיקרוקוסמוס לגורל היהודי  בדור ההוא. פרץ מארקיש נסע לרוסיה. להצטרף לכוחות הקידמה של המהפכה הסוביאטית.  סטאלין חיסל אותו. מלך ראוויטש  נותר בפולין אך  הספיק לצאת ממנה לפני מלחמת העולם השניה והיגר לאוסטרליה ואח”כ לקנדה. אל הגלויות העשירות והשבעות. ואורי צבי  שידע כבר כי אין קיום ליהודים באירופה עלה לארץ ישראל. ועיקר כתיבתו מאז – עברית.
בחורף תרפ”ד  דצמבר  1923, מגיע אורי צבי לארץ ישראל ומפרסם פואמות ענקיות, אקספרסיוניסטיות, רבות עוצמה : אימה גדולה וירח, הכרת היישות, הגברות העולה. הוא מציב עצמו כמשוררם של החלוצים חסרי הכל.  מפרסם ב”הפועל הצעיר”  וב”דבר”.   זוכה להכרה כמשורר גדול אך גם הרבה חיצי ביקורת מוטחים בו, בעיקר מצד אלו שלא הבינו את שירתו. הוא קורא לחילופי דורות בשירה העברית. ודווקא ביאליק, שאת שירתו  הרומנטית ביקש להחליף בשירה מהפכנית חדשה – נחלץ להגנתו. ולאלו שלעגו לאורי צבי וטענו כי הוא “מטפס על קירות חלקים” ענה ביאליק כי אורי צבי עושה כך אולי כיון שהוא רואה משהו מעבר לקירות הללו, משהו שאלו שגינו את המשורר ושירתו כנראה  לא הצליחו לראות.
אבל כאמור, בהדרגה הולכת וגוברת בו האכזבה מהנהגת היישוב, מהפסיביות שלה מול התוקפנות והרצחנות הערבית. הוא חש שההנהגה הציונית ויתרה על חלום המדינה היהודית ומתכוונת להסתפק באיזו שהיא אוטונומיה תרבותית עם רוב ערבי בארץ. וספריו הבאים מתריעים מפני הבגידה בחזון הגאולה הזה, מפני הפסיביות מול הערבים: “חזון אחד הלגיונות”, “אנקראון על קוטב העיצבון ” “כלפי תשעים ותשעה” ו”כלב בית” שמתפרסמים ב1928 – 1929″ חוזים בין השאר את השחיטה הקרבה, שהגיעה במאורעות תרפט- 1929.  הזעזוע בעקבות המאורעות הללו מביא לקרע הסופי בינו לבין השמאל בישראל. “אזור מגן ונאום בן הדם” ב1930 לא רק אומר “אמרתי לכם” “הזהרתי אתכם” אלא גם  מזהיר מפני הסבב הבא, ומפני הישיבה בחיבוק ידיים.  יחד עם אבא אחימאיר ויהושע השיל ייבין הם מקימים את “ברית הבריונים” ארגון אידיאולוגי מעין מחתרתי,  הראשון שהגדיר את הבריטים בארץ כ”שלטון זר” ותבע מאבק לגירושם. הם מפגינים, שורפים דגלים של גרמניה הנאצית בקונסוליות שלה בארץ. לאחר רצח ארלוזורוב נאסר אבא אחימאיר כחשוד. ואף ששוחרר  – נותרה עלילת הדם נגדם קיימת, וברית הבריונים התפרקה. וכשמגיעים “מאורעות תרפ”ו,  שנמשכו שלוש שנים, מה שהכנופיות הערביות בהנהגת חאג’ אמין אל חוסייני קראו “המרד הערבי הגדול” הוא מפרסם את הספר הפוליטי הגדול והחשוב שלו ” ספר הקטרוג והאמונה” שקיבע סופית את מעמדו כמשורר הלאומי בהא הידיעה, כנביא ממש בעיני מעריציו, וכפאשיסט צמא דמים ומחרחר מלחמה בעיני כל השאר.
את השיר “באזני ילד אספר ”  הוא כותב באלול תר”ץ , בירושלים המושפלת, סתיו  1930. והוא מתפרסם בספר הקיטרוג והאמונה היוצא לאור ב1937. הוא מספר בו את סיפור המשיח שהגיע ארצה, בדמות חלוץ חסר כל, העומד להביא את הגאולה, אך מגורש מכאן בלעג ובבוז על ידי מנהיגי היישוב. שאינם רואים כל רע בהמשך השלטון הבריטי, בויתור על החזון הגדול של הציונות.
“באזני ילד אספר” ( יקרא אוהד קנולר) ( תזמון משוער 3:40”)
“ילד עברי….האסון במשיח”    הזעזוע של אורי צבי ,  הוא לא רק  ממעשי הטבח של פרעות תרפ”ט,  ומבגידת בריטניה כפי שהתבטאה ב”ספר הלבן”, אלא בעיקר מתגובת היישוב להן, או נכון יותר – מחוסר תגובת היישוב למאורעות הללו.  . וכדי לשתף אותנו בתחושת הזעזוע הוא זקוק לתמונה דרמטית. והוא מציב סיפור מסגרת לפתיחה, כמו בתיאטרון. דמדומי ערב,  ואת הסיפור הוא מספר לילד, אולי אחד משני בניו של יהושע  ייבין שבביתם התגורר.  הסיפור הוא לאזני ילד, תמים. שליבו פתוח, לא ציני, לילד  אפשר לספר אגדה. וכמו בסיפורי ילדים יש גיבור, המשיח  הטוב ויש לו אויבים והם הרעים. שחור ולבן, ויש התרחשות, ויש סיפור מעשה, שאולי יגרום גם לגדולים להקשיב.  כי הרי באמת אליהם מתכוןן המשורר, לזעזע את נפשם. לגרום להם למנוע את האסון.
“הוא לא בא המשיח….ניצחוהו אזי הרוכלים”  המשיח  עף כנשר, וכיון שאצל אורי צבי גם כשהוא משתף אותנו בחוויות המזעזעות מכל הוא משורר “הדעת השלטת” , ותפיסת המשיח אצלו דומה לתפיסת המשיח אצל הרמב”ם. הרציונליסט הגדול, “המכונה “הנשר הגדול”  ובכן בדמות נשר, הוא עף,  והוא מגיע, והוא קרוב עד שהמשורר יכול  לראות ולשמוע אותו. הגאולה – בהישג יד.  הוא מגיע לחוף יפו ככל החלוצים, חסר כל,  אך כשם שאומר הפתגם התלמודי ” הספר והסיף ירדו כרוכים מן השמיים” כך המשיח – “בר חזון ובר חרב”. והוא חורש והוא חוצב את דרכו לגאולה, אך ממש בשערי הר הבית הוא נבלם בידי העסקנים הקטנים, מנהיגי היישוב. “רוכלים” מכנה אותם אורי צבי, כי המירו את החזון הגדול בסחר מכר קטן, והוא ששערו אדום בוער, כדין משיח בן דוד המלך האדמוני,  ובידו מפתח האש למקדש, זה שעל פי אגדות החורבן הושלך כלפי מעלה  בשעה שהרומאים הציתו את המקדש, ויצאה פיסת יד ונטלה אותו – והנה הוא ביד המשיח, אך הרוכלים עוצרים אותו על סף הגאולה, והם עושים שימוש בנשק הקטלני ביותר  כלפי משיח – הלעג. כוחו של המשיח נובע מאמונת העם בו, והלעג ממית  את האמונה. לכן הם לועגים לו: מה אתה מביא לנו גאולה? אנחנו זקוקים לשלווה ולכסף. “בלי מקדש אלוהים  על ההר ובלי כס למלכנו דוד  ובלי שלטי גיבורים” – כמו שכתוב בהמנון  האינטרנציונל  “לא אל לא מלך לא גיבור”. עגל זהב הם רוצים. לא בר גיורא הקנאי מימי בית שני. וממש לא איכפת להם שהדגל הבריטי מתנופף בירושלים והערבים שולטים בהר הבית.

“ואני שמעתיו שואל בדם פה…והוא בצלעות מתיפח”  . מה יש לאורי צבי נגד הרוכלים? וכי מה יכלו לעשות יהודים עניים מרודים בגלות, כשאינם רשאים לעסוק ברוב המקצועות? הרוכל קונה בתשע פרוטות ומוכר בעשר. חי מהיד אל הפה. חי את העכשיו.  לא תעשיה או חקלאות. לא השקעות ארוכות טווח, לעתיד. זה היה גורל היהודים העניים בגולה. אך הציונות שאפה לשנות גורל זה. לעצב יהודי חדש.  הציונות חזתה עתיד גדול. היא אנטי עכשויסטית. אך על מנהיגות היישוב השתלטו הרוכלים. והמשיח נעלם, כי נעלמו מאמיניו. אולי הוא מסתתר במצדה, המעוז האחרון במרד הגדול,  וממי שהיה דינאמי כל כך, מדלג על כל הר,  הוא הופך סטאטי, יושב,יושב. ואולי הוא נכנס באחרון המאמינים בו, במשורר עצמו, כמו דיבוק, וניזון מבשרו ומדמו, והוא נתון בחזהו כארי בסוגר, ונהמות המשורר בשיריו הן נהמות המשיח,  והמשורר מנסה לשכנע אותו כי לא חדלו מאמיני המשיח בישראל. אפילו בעוגב המקדש הוא מנגן עבורו,
“אולי לא…אולי הוא היה זה ……מי יודע אם לא”
תמונת הסיום מזעזעת. אולי התייאש המשיח? ושוב בדמות  נשר הוא חג לפרידה מעל הר הבית ועף. ואולי הוא שב , על פי אגדות החורבן והגאולה, אל מתחת לשער טיטוס ברומא להמתין לאות. הסיום לכאורה פסימי. מי יודע אם לא החמצנו את הזדמנות הגאולה, אולי לעוד אלפיים שנה? אלא שאורי צבי מותיר סימן שאלה בסיום.הוא לא בא להטיל ייאוש  אלא להזעיק לפעולה.  הוא מותיר פתח,  ודרך פתח זה עברו אבי ע”ה ומאות כמוהו. שהשיר הזה זעזע אותם. הבהיר להם כי זוהי שעה היסטורית גורלית בחיי האומה. ואם אינם רוצים עוד אלפיים שנה של גלות  – עליהם לקום  מייד ולעשות מעשה. זאת היתה שירה מחוקקת, מצווה למעשים, ועוד נראה דוגמאות נוספות ממנה  גם בשיעורים הבאים.
שיעור 2  : מקורות שירתו  : בית אבא. בית אמא

בשיעור הראשון למדנו משהו על הביוגרפיה של אורי צבי גרינברג, על היותו חייל במלחמת העולם הראשונה והמהפך השירי שהתחולל בו, לכתיבה אקספרסיוניסטית,  ועל הרקע למהפך הפוליטי שחל בו,  לאחר פרעות תרפ”ט. שדחף אותו להקים את ברית הבריונים ולחבור לתנועה הרויזיוניסטית, תנועתו של ז’בוטינסקי. היום נכיר שורשים עמוקים ומוקדמים יותר. בית אביו ואמו.
השיר בזכות שלושה אבות מנתח שלושה יסודות עמוקים באישיותו של אורי צבי, שהוא מזהה אותם בדמויותיהם של כמה מאבות השושלת החסידית שלו.  כפי שמשה רבנו מזכיר בתפילותיו את אבות האומה, אברהם יצחק ויעקב, שתכונותיהם, לעיתים תכונות סותרות ומנוגדות, מוטבעות בנו, כך מסביר אורי צבי את תחושת האדנות וההדר המלכותי שבו, את הסערה הנפשית והזעקה שלו, ואת הבוז לכל רדיפה אחר חומרנות, את העוני האידיאולוגי שלו – בתכונות אבותיו.
בזכות שלושה אבות ( יקרא אוהד קנולר. תזמון משוער 1:50”)  ( ברקע ניגון רוזין קרליבך)
: “צקון תפילה מלכותית….שבל תהא בינו ובין אלוהי העניים נקודת מתכת”
אביו של אורי צבי, ר’ חיים אליעזר גרינברג היה רבי של קהילת חסידים קטנה בלבוב, אך שורשיו של אילן היוחסין החסידי של גרינברג מסתעפים ומזוהים מאמצע המאה השמונה עשרה, , בדור הראשון אחרי מייסד החסידות, הבעל שם טוב. הראשון  ברשימתו של אורי צבי הוא ר’ ישראל מריז’ין.  או רוז’ין. תלוי מאיפה אתה בא. שהיה נינו של המגיד ממזריץ, תלמידו ויורשו של הבעל שם טוב. לשושלת ריז’ין היתה מסורת כי הם מצאצאי בית דוד. והנהגתו של ר’ ישראל מריז’ין עומדת בסימן מלכות. על נוסח התפילה שלו כותב אורי צבי “צקון תפילה מלכותית”. צקון – מלשון לצקת. במידה נכונה, לא בהתפרצות גועשת. לא השתפכות חסרת שליטה. יוצקים את שמן המשחה לראש מלך, יוצקים מטבעות במטבעה המלכותית עם המוניטין, קלסתרו של המלך או הקיסר,  אבל גם יוצקים פלדה. ריז’ין התפלל בעמידה זקופה, בדממה, בלא נענועים, ועטרת כסף על טליתו. ר’ ישראל מריזין הושלך לכלא ברוסיה הצארית, כנראה בעקבות הלשנה , אחרי שנתיים בכלא והרבה שוחד הצליח לצאת וברח לתחום האימפריה האוסטרו הונגרית. שם זכה להכרה. הקים חצר עם גינוני מלכות, נסע במרכבת פאר רתומה לששה  סוסים, ולבש בגדי פאר. הסיפור החסידי, כלי רב עוצמה להפצת החסידות , מספר עליו כי התהלך בנעלי לכה – לעיני הגויים מסביב, כלומר, להראות לגויים שגם בישראל יש גינוני מלכות, ולא כולם חלכאים ונדכאים, אך גם כדי לחזק את היהודים האביונים. הנה גם לנו יש מלך, לא רק לגויים. אך ר’ ישראל מריזין הלך בנעלי לכה בלי סוליות, בשלג, כדי להזכיר לעצמו בכל רגע ורגע שלא יוהרה כאן, לא נהנתנות, שאנו בגלות, כי שלג בשירת אורי צבי הוא תמיד משל לאדמת הגויים.  המלכות האמיתית שלנו היא בארץ ישראל, ובשלג  היפה הזה יישפך דמנו. אם להבדיל, בכנסיה הקתולית, הכומר, הבישוף, ועד לאפיפיור “ממלא המקום” על כסאו של פטרוס ברומא,הוא נציג האלוהים  בקרב בני האדם, בחסידות הכיוון הוא הפוך, הרבי, “הצדיק”, האדמו”ר הוא נציג בני קהילתו כלפי שמיים. הוא מתפלל עבור אלו שאינם יודעים להתפלל, הוא נושא את תפילותיהם, הוא פועל בשמיים לביטול גזרות קשות. גופו ונשמתו מוקדשים לשליחותם.  ואורי צבי שהוא כאמור מזיגת תכונותיהם של אבותיו, נוטל ממנו את תחושת השלג שהיא אדמת הגויים תמיד, אך גם את הטלית המעוטרת ריבועי כסף, וגם בהיותו עני מרוד היה לבוש תמיד כתונת לבנה  ועניבה. לא משורר בוהמיין פרוע שיער , כי אם מגבעת וגינוני מלכות.
אב שני – ר’ אורי מסטרליסק, שכינויו “השרף”, כלומר מלאך אש. אורי צבי קרוי על שמו. אור מלשון אש. אך שרפים הם גם הנחשים הארסיים במדבר, שהכשתם הפילה חללים רבים בישראל אך משנוצקה דמותו של הנחש והיה לנחש הנחושת – הביא מרפא לכל רואיו, הנחש ממית והנחש מחיה, ובתרבויות רבות הנחש הוא סמל הרפואה.  וכך אורי צבי. שיריו קשים, לעיתים ארסיים, אך הוא בא לרפא, לתקן, להציל באזהרה מוקדמת והוריית דרך. תפילתו של אורי מסטרליסק  מתפרצת כהר געש. זועקת. מזעזעת יסודות האדמה. והוא כסנה בוער ואיננו אוכל, בוער ואינו שורף את מלבושיו. וכך אורי צבי, ששירתו היא שירת זעקה גדולה. וכן חייו כולם.  נשמע קטע מ”שיר הסיום” שקורא אורי צבי גרינברג.  ובו הוא מדבר על יסוד האש בנפשו. (שלוש שורות אחרונות  ” משיר סיום” בדיסק שירי משוררים) ( 17”)
והאב השלישי אותו מונה אורי צבי בין אלו שקווי אופיו ואישיותו נוטלים מהם את הגנטיקה ואת מקורות ההשראה – ר’ מאיר’ל מפרומישלן. מהרביים העממיים והאהובים ביותר בחסידות גליציה. ושוב מביא אורי צבי סיפור חסידי, מעשה מופתים. לסיפור החסידי. היה תפקיד חשוב .להפיץ,   מפה לאזן,  את גדולתם ומעשיהם של הצדיקים . והיה  לו משקל של הוכחה בכל ויכוח ובכל טיעון. אבא שלי , כשהיה מלמד את השיר, היה מדגים מהו סיפור חסידי כזה. מעשה בשני חסידים שנפגשו בפונדק ובנוהג שבעולם מספרים מעשי מופתים על הרביים שלהם. “הרבי שלי מדבר עם אלוהים, פנים אל פנים” אומר אחד וחברו נרתע, “מנין אתה יודע?” ” ” הוא בעצמו סיפר לי” ענה המאמין הגדול. “ואפשר שהוא משקר?” פקפק החסיד השני? “וכי יעלה על דעתך שאדם שמדבר עם אלוהים פנים אל פנים ישקר?” והסיפור על ר’ מאיר’ל מפרומישלן  היה כמו מה שמספרים היום על רב רנטגן, או CT,  ועוד בנעוריו , בעוני קשה, היה חס על ממונם של היהודים העניים, ואם היה רואה בשוק בהמה שבכוח ראייתו המיוחדת היה מאבחן שלאחר שחיטתה תיפסל, כי יימצא בה פגם, היה מזהיר את מי שבא לקנות, שלא יאבד את כל כספו. זהור העיניים כותב עליו אורי צבי, עיניו זוהרות באהבת ישראל, אך גם מזהירות. וממנו נטל אורי צבי את העניות האידיאולוגית. ר’ מאירל מפרומישלן היה מחלק בו ביום לעניי הקהילה את כל כספי התרומות שהביאו לו חסידיו. כדי שלא תהיה שום חציצה חומרית, מתכת של נחושת או כסף, בינו ובין אלוהיו. כי כל רדיפת חומר משעבדת, ומרחיקה את האדם מאמונה שלמה. ואורי צבי חי בעוני, שנים רבות על סף רעב ממש, ולא הסכים לרסן ולמתן את כתיבתו, להמיר את אמונותיו, תמורת כל הון שבעולם.
“שלושה הם בי השליטים בזמן ובמקום… פרוטת נחושת בל תלון בביתך עד בוקר”.:
שלושה יסודות בנפשו של המשורר : מלכות ואש ועניות, דחיית החומרנות. ובהם נפגוש שוב ושוב בשירתו.
( תוספת והחלפת קטע) תוספת לפני שיר בית אמי

תמיד יתגעגע לשוב אל האם, אל המולדת, כמו לגן עדן קדמון ( מוקלט)

על  הבית הזה בכפר הוא כותב בשירו ” ביתו של אדם”. זהו לא שיר אישי ופרטי, זהו שיר אוניברסלי, הוא מדבר בו על הבקתה בכפר,  שהיא בגובה העיניים, המשכיות לגופו של האדם, שייכת לו כשם שהוא שייך לה, כקן והציפורים שבו. רק אדם שחי בבית כזה אינו סובל מהניכור והניתוק של מי שחי בבית בטון ופלדה מנותק מהאדמה , מהיער, מהנחל, בעיר גדולה.
רק מי ששב אל הכפר לעת ערב….ואפלולית לילה מבורכת בחלון הקטן 1’05”
…רק זה טועם  מיקר הטעם…ויהי לגוף מרובה רוגז”   30″
כזה היה בית אמו בכפר. לשם הוא מרגיש שייך. לשם הוא מתגעגע ומקנא בכל מי שזכה שלא להיות מנותק מכור מחצבתו. כי מי שלא זכה , ונאלץ להינתק מהטבע, מהכפר – הופך פליט גולה, עקור. שואף כמו עץ כרות להתחבר אל סדנו, ויודע כי הנס לא יתחולל לעולם.
השיר ביתו של אדם הוא שיר כלל אנושי. והאנושיות הזו היא ודאי מקור חשוב בהבנת שירתו של אורי צבי. לעומתו – שיר בית אמי הוא שיר אישי מאד.
אבל, וזהו עוד קו המאפיין ( המשך מוקלט)
ומשושלת בית אביו – לבית אימו. ואם לא באביו ממש  אלא באילן היוחסין שלו עוסק המשורר בשיר “בזכות שלושה אבות” – בשיר “בית אמי” הוא עוסק בעיקר. באם ובביתה.
ואולי, לפני שנגיע אל האם הפרטית ואל הבית הפרטי ניגע  במשהו כלל אנושי, בביתו של אדם. האדם בכלל. בעולם בכלל. באחד משירי המופת של אורי צבי “ביתו של אדם”   הוא כותב על הבית בכפר, שאינו אלא בקתה, בין עצים, לצד נחל זורם, ואפילו הגדר שהבית הקטן הזה מוקף בה אינה חומה אלא גדר זרדים, חלק מהטבע. הבקתה היא בגובה מצחו של האדם. מה שהיינו אומרים היום “בגובה העיניים” והבית הזה, והשוכנים בו שייכים זה לזה. ממשיכים זה את זה. כמו קן והציפורים בו, שהם אורגניזם חי אחד. ניתוק מבית כזה, כמו ניתוק בכלל הוא שורש הטרגדיה האנושית, על פי אורי צבי. מהגרוש הקדמון מגן העדן, דרך הניתוק מרחם האם, משד האם, וכלה בעזיבת קן ההורים. גם אם כפי שהוא כותב בשיר אחר “מוכרחים היינו ללכת”. הניתוק , ובשיר “ביתו של אדם” הניתוק מהבית בכפר – הוא שורש העצב והרוגז האנושי.
(ברקע Ralph Vaughan Williams – Fantasia on a Theme by Thomas Tallis) יוטיוב
“רק מי ששב אל הכפר לעת ערב….ואפלולית לילה מבורכת בחולן הקטן”
ואני מדלג בשיר  לקטע אחר :
“רק זה טועם מיקר הטעם…ויהי לגוף מרובה רוגז”

כזה היה בית אמו בכפר. לשם הוא מרגיש שייך. לשם הוא מתגעגע ומקנא בכל מי שלא נאלץ להינתק מכור מחצבתו. כי מי שלא זכה – הופך פליט גולה בעיר גדולה, של בטון ואספלט, הרוצה, כמו עץ כרות, לשוב ולהתחבר אל סדנו, והמשורר יודע כמובן כי נס כזה אינו יכול להתרחש.
ובכן זהו ביתו של אדם, כזה היה גם בית אמו בכפר, וכאן מהכלל אנושיות אנו מגיעים לאישי ולאינטימי ביותר.  ליחסי הבן ואמו.
אבל- וזהו עוד קו….(מוקלט)

אבל, וזהו עוד קוו מאפיין את השירים הלוו שהוא כותב על אימו, השירה הלאומית שלו משולבת גם באישי ביותר והאינטימי ביותר .
שיר בית אמי:
(יקרא אוהד קנולר תזמון משוער 2:20”)
“משערות אמי לראשי…אמי ואני בם טעמנו ירדן”
השיר בנוי כציור שצבעיו מונחים בקפידה על הבד.אורי צבי הוא אדום שער, ג’ינג’י לוהט.  כשהוא מתבונן באמו הוא יודע  ממי קיבל את הצבעים. אך גם היא בתורה  ירשה את הצבעים, והם צבעי זהב ונחושת והרי יהודה בשקיעה. הציור בנוי צבעים לוהטים. חמים ומספר סיפור שנקטע באחת במילה צורמת. לא שירית בעליל. “אבל” . כותב המשורר. אבל. מה אני מספר לכם על הרי יהודה, הרי אמי ואני , וזה הוא מרכז הכובד של השיר, אמי ואני, נולדנו בגולה. על גדות נהר בוג. רגש אשמה כפול. לא רק על שלא זכה להיוולד בארץ אלא גם על כך שהוא מתגעגע בכל נימי נפשו אל הנופים ההם. של מחוזות הילדות. לא עמד “יצוענו” היצוע המשותף לו ולאמו על כל משמעויותיו,וגם החוויה הרב חושית,  תאוות החמד למים הקרירים, ולריחם – באים לחזק את תחושת עומק הקשר עם אימו. יצועם זה  לא עמד על גדות הירדן, וכאן מכניס אורי צבי צרימה שניה. “אבל” שני, כדי לבטל את הראשון. שחינו בנהר הבוג אבל חשנו שאנחנו בירדן. מתח עמוק בין גופו ונפשו של המשורר. גופו יליד ביאליקמיין. נפשו ארץ ישראלית.בכל פרט מחייהם בגולה ביקשו לראות או לחוש משהו מארץ ישראל.
“לבן קיר ונמוך גג….תקועה לו בכובע מטווס שהרג”
לקומפוזיצה לוהטת הצבעים שבפתיחה מוסיף עתה אורי צבי כתם לבן שלו וטהור. בית אמו הוא כמו קן ציפור עבורו. בקתה קטנה שכמעט ואפשר לחבק אותה. בגובה העיניים. קירות הקן, האם וגוזלה הבכור הם אורגניזם חי אחד. בין עצי החורש. זה הבית השושלתי, ההמשכי. בו נולד הבן, בו נולדה אימו. וגם ממרחקי הזמן והמקום, מארץ ישראל בה נכתב השיר, מתגעגע אורי צבי אל ההמשכיות הזו החסרה כל כך בארץ. רוב  יהודי הארץ עולים חדשים. בנו בית אך אין זה בית האב והסב . גם הרהיטים שעברו מדור לדור אינם איתם. הניתוק מההמשכיות, מהשייכות הזו,  דוקר בנפשו אף שהוא מבין היטב כי שם – לא ניתן היה להמשיך. כי כאן המולדת האמיתית. ואך שאנו שייכים לכאן, וארץ ישראל שייכת לנו – הניתוק פוצע.
סוף המאה התשע עשרה בכפר אין עוד חשמל וכמובן לא רדיו או טלויזיה. בית דל, אין קישוטים רבים. אך יש שעון על הקיר. ובמרכזו, תמונה בתוך תמונה, עיגול ספרות ועליו מיניאטורה. ציור נוף יער ונחל וציד. השעון מונה את השעות על הקיר. את הזמן הקצוב שנותר לחיים היהודיים בגולה. ואם תאמרו שהרחקתי לכת בפרשנות משמעות השעון הזה שעל הקיר, הנה בא אורי צבי ומספר לנו מה רואה הילד בציור : ציד נוצרי יורה בעופות מים. צייד לא היה מקצוע או תחביב יהודי. הרי מה שנצוד בירי או בקשת  ודאי בגדר טריפה. ואולי לא רק בגלל זה. מימי נמרוד  גיבור הציד שהשליך על פי האגדה את אברהם אבינו אל כבשן האש – ועד דרך עשיו  ועד ימינו – איננו ציידים. ולפיכך הציד הוא בהכרח נוצרי. והילד מתבונן בציור ומחשב מסלולי ירי וכיוון מעופה של הציפור ומבין שהציפור תיפול למים. ובכן “סתם” הוא יורה בה. לשם שעשוע רצחני. זה הצייד שנוצת טווס שהרג תקועה בכובעו לקישוט. כי זו היא תרבות אירופה בעיני המשורר : אסתטיקה בלי אתיקה. יופי רצחני.ולכן החיים היהודיים בגלות זמנם נקצב. והשעון מונה אותו.
“וסמוכה אל הבית הקרה מימיה….דווקא ודווקא על אדמת ירושלים” : למים בשירת אורי צבי משמעות סמלית רבה. אבות האומה אברהם ויעקב עומדים בסימן נהרות. אברהם הולך נגד הזרם, במעלה הפרת, מאור כשדים לחרן ומשם לארץ ישראל ומשם אל הנילוס וחזרה לארץ כנען. ויערב חוצה את הירדן ועולה לפרת, לחרן, וחוזר דרך מעבר יבור ומסיים חייו על הנילוס, ויצחק, הפסיבי והדומם, זה שאף פעם לא עזב את הארץ,  עומד בסימן בארות שהוא חופר. והבאר לאורי צבי משמעות אימהית ממש. עמוקה ואפלולית, מקרה את מימיה מן העומק, מהפנימיות, מן השקט. ואם הבוג הוא ירדן עבור המשורר והצייד הוא נמרוד סמל הגויות, וצבע שערות אמו הוא הרי יהודה בשקיעה – כך  הבאר בחצר ביליקמיין היא בארה של מרים. שעל פי האגדה נדדה עם בני ישראל בכל מסעותיהם במדבר ובארץ ישראל שקעה בכינרת. וגם בנפשו של המשורר.  וגם במימיה טועם אורי צבי טעם מימיה של  ארץ ישראל.
ושוב צפה ועולה ההמשכיות שהיא המרכיב החשוב של הבית הקטן הזה. המשכיות ההיסטוריה היהודית כולה אך גם הפרטית שלו. כאן הובלו אמו וסבתו לחופתן. ואינני יכול לקרוא “הובלו” בלי לזכור כי מכאן גם הובלו למותם, ביער או במחנות. אך אורי צבי מבקש לספר על יופיה של אימו. ואם אמו. שהיו כמו כלות ירושלים ביופין ובתומן. המשך היופי ההיסטורי. ואם תאמרו – המשורר נסחף בנוסטלגיה שלו. וכי כל כלות ירושלים היו יפות? מטבע האדם והאשה ודאי גם היו בהן מכוערות. וכי כולן היו תמות? וכי מה אמר הנביא “איכה היתה לזונה קריה נאמנה?” וכשהנביא אומר “זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר” האם הוא שוכח את המרורים שהשביעו בני ישראל את משה במדבר? הרי כל יום באו בתביעות. לחם, בשר, מים, ניתנה ראש ונשובה מצריימה, אלא שהדברים בראייה היסטורית נמדדים על פי המהלך כולו ולא  על פי סך הפרטים שהרכיבו אותו. זה כוחה של האהבה הרומנטית. למחוק את הרע. לזכור את הטוב ואת היפה.  ויופין של כלות ירושלים הוקרן על פניהם מהיכל המלך וממקדש אלוהים בהר הבית. אל היופי הזה, אל התרבות הזו, מתגעגע המשורר.
חוויה רב חושית  יוצר המשורר בשיר בית אמי. הוא משתף אותנו בצבעים ובמראה, באויר החורש ובריחות המים, בצינתם, ועתה  הוא מוסיף את המוסיקה. המוסיקה היהודית של  הכליזמרים שליוו בנגינתם את החתונות בכפר. הציור והפיסול לא היו אמנויות יהודיות, מאז האיסור על פסל ומסכה. אך דוד המלך ניגן והיה נעים זמירות ישראל.  ובמקדש שרו הלויים וניגנו בכלים רבים. ויהודים הצטיינו בנגינה והמוסיקה , מפרקי החזנות דרך הניגונים החסידיים ועד לכליזמרים בשמחות, המוסיקה  היתה ביטוי עמוק לתרבותם. והשיר מסתיים בכאבו של המשורר על אובדן התרבות הזו דווקא ודווקא, צרימה כפולה  להכפלת תחושת הכאב של אורי צבי, דווקא ודווקא כשהיגענו לארץ ישראל. אל אדמת ירושלים. איבדנו את התרבות היפה והעמוקה הזו. איכה זה לא הבאנו איתנו לארץ ישראל ולירושלים הארצית את  הכיסופים ואת היופי של ארץ ישראל וירושלים שנשאנו איתנו בלבבות בכל שנות הגלות. באנו לירושלים ודווקא בה איבדנו את היופי הירושלמי.
שיעור שלישי :  ייעוד המשורר בעיני עצמו

בשיעורים הקודמים דיברנו על מקורותיו של אורי צבי, השירים בהם הוא מתאר את שושלת אבותיו החסידים, על בית אמו, ועל שירתו הלאומית והפוליטית. אביו ייעד אותו להמשיך את השושלת החסידית. אך כבר בהיותו בן 16 הוא מבין כי הוא נועד להיות משורר. עבור אורי צבי השירה היא דרך חיים, אך שירתו אינה יעד בפני עצמה. לא יצירה מפוארת שההתפעלות ממנה היא תכליתה, גם לא דרך לביטוי עצמי . כי גם הוא עצמו , בעיני עצמו, אינו אלא שליח. השיעור היום יוקדש לייעוד המשורר בעיני עצמו.
ב”שיר הסיום ” שפורסם בקובץ השירים משא ונבל ב1953  הוא אומר – ונשמע זאת מפיו :
( שש שורות ראשונות מהקלטת “שיר הסיום” בפי המשורר. 30” לערך)  .
אורי צבי מצהיר כי גם לו ניתנה לו האפשרות לבחור מחדש את מסלול חייו, על דעת כל המרורים ששבע – לא היה בוחר  שליחות אחרת. הוא רואה עצמו כמי שהוקדש לשליחותו.וביום שיפסיק למלא אותה – ימות.
ואגב קדושה – כרך י”ד של כל כתביו, בהוצאת מוסד ביאליק מוקדש כולו לרישומים. בעט, בעיפרון, על נייר, מאחורי שירים, גם על עטיפות, ואחד מהם, דיוקן עצמי  מסוגף צייר אורי צבי את עצמו  כשראשו  עטור הילה.
אמרנו – אורי צבי רואה עצמו שליח. אך מהי שליחותו?האם ראה בעצמו נביא? רבים משיריו הוא כותב בטון נבואי ממש. וגם אם איננו מביא  אסמכתא ישירה לדבריו ואומר “נאום ה'” כפי שאמרו ישעיהו וירמיהו ויחזקאל ועמוס, אלא כותב בדרך כלל  “ואני אומר”, הרי אין ספק שרוח דבריו נבואית.כך  כשהוא מעמיד עצמו אל מול כל מנהיגי העם ואומר בשירו “אמת אחת ולא שתיים :”רבותיכם למדו : יש אמת אחת לאומות: דם תחת דם – ולא היא אמת- יהודים.  : ואנוכי אומר : אמת אחת ולא שתיים. כשמש אחת, וכשם שאין שתי ירושלים…”  וגם כשהוא  מסיים נבואתו ואומר : ” וזה יהי יום,  ומנחל מצריים עד פרת, ומים עד מעבר מואב יעלו בחורי,  וקראו את אויבי ומשנאי אל הקרב האחרון, והדם הוא יכריע : מי השליט היחיד פה.” כדרך הנביאים שלא היססו ללכת נגד הזרם , נגד מלכים ושליטים תקיפים.
ב”שיר באבל נופים” שנכתב  בתחילת שנות החמישים הוא כבר פוסע עוד צעד אחד בהגדרת תפקידו :”אלוהי זה העם מביט ורואה/ כי אין זה העם מביט ורואה/ פניו במימיו…ואינו מקשיב/ כי אין זה העם יודע מכך/( ואני מדלג וממשיך) …אז צריך הנביא לקום ולשאת / דברו אל העם מחריד ומדריך/ ולתפוש קוו שכלו שעוו מעוויו…” ובכן, התקדמנו. עדיין לא בגוף ראשון, עדיין בגוף שלישי, אבל הגדרתו כנביא ברורה. אך במעלה השנים, בתשט”ז , אחרי מבצע קדש הוא כותב ב”שירה לקראת פסח גאולים”: “משא אורי צבי מן ההר בימי היות מצביא/ לחילות ישראל, אל הרי אדום ומי ים סוף מזה/ ואל מעברות הירדן והרי יהודה שומרון והגליל/ אל עבר חרמון מזה והלבנון הטוב מזה/ שמעתי דבר אדוני בחומרו בדמי ולא אוכל החרש…”
ובכן נביא , לא רק בעיני מעריציו וחסידיו. גם בעיני עצמו. והדברים נאמרים לא  משום שהוא ניחן בכושר חיזוי העתיד. גם פרשנים מדיניים טובים ואנליסטים בשרותי בנקאות ומודיעין מקבלים שכר לצורך זה, ולא רק משום שתחזית העתיד שלו אינה רק פרי ניתוח אלא גם פרי חזיונות ממש. אם כי גם אלו מפליאים.
הזכרנו כבר כי ב1923 הוא מפרסם ביידיש , בכתב העת האקספרסיוניסטי שהוא עורך “אלבאטרוס” את השיר ” במלכות הצלב” ובו הוא פורס חזיונות אימים של יהודים מומתים בגז, וערמות גופות מכסות את אדמת אירופה ונהרותיה מלאים גוויות עירומות. ובפתח הספר “רחובות הנהר” על ההשמדה באירופה  הוא מפרסם שיר ושמו “באי במחתרת – חזון ליל קיץ תרצ”א ”  שכתב עשר שנים לפני ההשמדה, עוד לפני עלות היטלר לשלטון, ובו הוא מתאר שני יהודים אחרונים נפגשים על אדמת אירופה ויורדים לחיות במעבה האדמה כי על פני האדמה לא נתנו להם לשבת, והם חופרים וכל אדמת אירופה מלאה שלדים וגולגלות וגופות יהודים. ואחד השירים המסיימים את ספר “הקטרוג והאמונה” , הספר הפוליטי החשוב ביותר שלו שיצא לאור ב1937  הוא כותב את חזון חורבנה של האימפריה הבריטית, עוד טרם החלה מלחמת המחתרות, לוחמי חירות ישראל והארגון הצבאי הלאומי לגרוש בריטניה מכאן, והאימפריה הבריטית בשיאה והשמש אינה שוקעת על הדגל הבריטי כי הוא מתנופף סביב העולם כולו . אבל אורי צבי רואה וכותב :
“יש יום ומנילוס ישופך התנין/ ומזרם הפרת בך תתיז דגת בבל/ אני חז את נשרי עמלק מן הריינוס/ עפים אלי גג הוסטמינסטר הרם./ אני רואה את הגנגס עולה בכתפייך/ לחוך ובלוע אדם ורובהו/ כל טנק ותותח/ ”   – לא רק את התפרקות האימפריה הבריטית הוא רואה, את גרוש בריטניה ממצרים ומעיראק ומהודו – גם את הפצצות חיל האויר הגרמני – נשרי עמלק מן הריינוס – על לונדון. והוא ממשיך ורואה :
” אני רואך היורדת בים חיפה וביפו/ אלי אוניות אנגליות להפליג-  –  / ובגב חיילייך קר וחם כבגבי,/ בעת כתבי זה השיר, – את הפינוי הבריטי מנמל חיפה הוא רואה, את מסדר הסיום בו עלה הנציב העליון סר אלן קננינגהם אל הספינה האחרונה ב15 במאי 1948. וגם את הדרך עד לאותו יום הוא רואה :
” אני רואה בתי כלא עבים, תליות – / בירושלים, ביפו, בעכו – –  ופני / סיקריקין יהודים נידונים למיתה./ אני רואה איך הללו הולכים לתליה/ ושחרית ירושלים בשעוות פניהם/    את כל אלו הוא רואה עוד טרם עלה לגרדום הרוג המלכות הראשון שלמה בן יוסף. והוא מרחיק ורואה :
“ואני רואה כבר סיעת אוירוני במחוג/ על פני הר הבית ביום חג/”
ואני הייתי בן 18, ביום העצמאות הראשון שלאחר מלחמת ששת הימים וראיתי את מטס חיל האויר חג מעל הר הבית. כמו שכתב אורי צבי.
ואם חשב מישהו שהכוח לראות את מראות העתיד , גם את מוראותיו, עזב אותו בזקנתו – אביא רק שתי שורות מתוך “השכל הנעלם מכל רעיון” שכתב בשנת 1969, ארבע שנים לפני מלחמת יום הכיפורים, שהפתיעה כזכור את כולם :” אם חיל האויב יעבור  רק מטר/ קוו המים אל סיני, שוב המדברה, יאדים החול שם/ יאדים השלג בחרמון….כל הקודש בבורות/ כל החמד בבורות”. לא רק מתקפת פתע על קוו התעלה הוא חוזה, ואת תוצאותיו. הוא גם רואה כי בו זמנית מאדים גם השלג בחרמון. מלחמה בו זמנית בשתי חזיתות. האם זו רק הערכת מצב צבאית מדינית מפוכחת שחמקה מעיני אגף המודיעין שלנו, והקברניטים, או משהו יותר מזה?
האם בכלל תיתכן נבואה בימינו? ידועה המימרא התלמודית בבבא בתרא ” אמר ר’ יוחנן מיום שחרב בית המקדש ניטלה הנבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות” אך באותה גמרא גם נאמר אמר רבי אבדימי דמן חיפה, מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים”. אבל גדולי ישראל בדורות הבאים : ר’ יהודה הלוי שאמר שהנבואה לא ניתנה אלא בארץ ישראל או עבורה, ועתידה היא לשוב ולהופיע עם שובו של העם מגלותו. והרמב”ם שאמר ב”מורה נבוכים” שמי שנחן בכישורים הרוחניים והאינטלקטואליים הנכונים, והכין עצמו על ידי לימוד, דרך הטבע היא שיתנבא.. ואם אינו מתנבא אות הוא וסימן כי האלוהים התערב בכך ומנע את נבואתו. וגם בדורות הבאים, ר’ שמשון רפאל הירש  והאדמו”ר השלישי בשושלת גור,  קבעו כי הנבואה עתידה להתחדש והרב אברהם יצחק הכהן קוק  אמר כי “בני הנביאים מתעוררים”. כי העם שב אל ארצו.
ובכל זאת , יש רתיעה רבה מאפשרות הגדרתו של אורי צבי גרינברג כנביא. החרדים רשאים להטיל  ספק אם אכן רוח הקודש נחה עליו, אף שדבריו נתקיימו. ומתנגדיו הפוליטיים החילוניים  ודאי בזו לאפשרות הזאת, אולי כיון שתחזיותיו התקיימו, אך יותר מכל אלו, משום שאורי צבי לא רק שרטט תחזית של העתיד להתרחש אלא גם אמר מה צריך לעשות. כי זוהי תכונתו של נביא אמת : להורות דרך. לצוות. לחוקק. וכל אלו שהתנגדו לדרכו, דחו מכל וכל באותה נשימה גם את מקורות השראתו. ושליחותו הנבואית הפכה לו למקור לעג, תחת שתהיה לו לברכה. אך גם בכך לא היה חדש. גדולי נביאי ישראל נידחו ונרדפו  וגודפו על דבריהם. גם בידי רוב העם. ועל פי רוב – גם על ידי מנהיגיו.

בין אם נקבל הגדרה זו של אורי צבי, או נחמוק ממנה במוצא הנוח של הגדרת שירתו כשירה נבואית בלי להתחייב לגבי  האיש עצמו, אפשר היה לחתום כאן את ראיית אורי צבי את משמעות השליחות שהוטלה עליו. אלא שהמשורר עצמו לא עצר בנקודה הזאת. יש בעיניו עוד משמעות לשליחותו.
בכתב המכווה  ( יקרא אוהד קנולר תזמון משוער 3:10”)
(DEEP PURPLE+ROYAL PHILHARMINIC ORCHESTRA)
בספר הקטרוג והאמונה מביא אורי צבי את השיר “בכתב המכווה”  בו הוא מתאר את ייעודו ושליחותו ככאלו שנצרבו בבשרו, שנחרטו בעורו בברזל מלובן. ושליחות זו  חורגת מגדר שליחות נבואית. היא גם  יותר משירה מחוקקת. המשורר מדבר אל אשה עבריה. על ייעודו של בנה הוא מדבר. על עצמו, באזני אימו הרחוקה.
“אשה, הנה בנך….ותכסהו בגלי המפולת לעד”
אורי צבי נוטל על גבו את ירושלים. את כל עומס האחריות ההיסטורית על גורל ירושלים, שהוא גורל העם היהודי. במשפט הפתיחה הוא מבצע חתך אורך בהיסטוריה של העם היהודי, מימי אברהם וברית בין הבתרים, מלכות דוד, והחורבן המסתיים בשערי אשפות. ואין הוא פוסח גם על מי שבעיניו היה ניסיון נפל לגאולת ישראל, ניסיונו של ישו, כי הרי המשפט “אשה הנה בנך” הוא מה שאמר ישו מעל הצלב לאמו ולתלמידו שניצב לידה, כשהוא ממנה אותו לממלא מקומו, לבן אימו תחתיו. וכמו המיתוס של סיזיפוס המעמיס על גבו סלע ענק ומעפיל במעלה ההר, הוא עולה טור מלכא, אל הר המלך, שהיה אחד ממעוזיו של בר כוכבא במרד האחרון. ואורי צבי גם רצה לעברת את שמו לטור מלכא, אך נותר גרינברג. והוא שומע קול המצווה לו לעלות. והוא שומע את עוגב המקדש  מנגן מזמור לדוד ותמה על אמו שאינה שומעת. הוא שומע וגם רואה את חזון הגאולה, המלכות, והוא מתרחק ומאיר ומבקש ברכה מאמו לשליחותו זו. ומבקש שתכסה פניה בידיה כדרך נשים יהודיות המברכות על הנרות, כי אור יהל, מלשון הילה, מבנה המתרחק והולך במעלה ההר, במעלה השליחות שהוטלה עליו.
הוא מבין את פחדיה של האם. שהם גם פחדיו. הוא יודע כי השטן יעשה כל שהוא יכול כדי למנוע את גאולת ישראל. יפער תהומות לרגליו, יצית עמוד אש לפניו וימנע ממנו להגיע אל שיא ההר, להצליח בשליחותו. ואז יתמוטט עליו גוש ירושלים, כל משא ההיסטוריה היהודית,  וימחץ אותו. המשא יהיה כבד מכתפיו. כפי שהיה כבד מכתפיהם של כל מי שכבר ניסה לפניו לגאול את העם. להגיע לפסגה.  אמו מפחדת שיכרע תחת משאו. והוא מפחד שמא ייכשל בשליחותו.
אך מהי השליחות הזו ? האם הוא רואה עצמו כמשיח? כמי שצריך להביא את הגאולה במו ידיו? הכל עליו?
“אמן. כי עד כלות הכוחות יישאנה בנך…..ותכסהו כבדות מתלקחת כלבת הר געש”
אולי. אם יזכה. אולי זוהי שליחותו. אין הוא יודע. כל ורידי המצח שלו גדושים מהמאמץ האדיר. אם יצליח ויגיע אל השיא יוטבעו אלו במצחו כמו האות שין בתפילין של ראש שזה מקום הנחתם.  אך אורי צבי מניח גם אפשרות כישלון. כה רבים לפניו ניסו ונכשלו,  כמו אותו מקובל אגדי, ר יוסף דילה רינה,, מן המאה החמש עשרה, שעסק בקבלה מעשית ובצרופי שמות קדושים ומספרת האגדה כי כמעט והצליח. הוא גייס את אליהו הנביא לעזרתו.  הוא גבר על השטן , סמאל, וזוגתו לילית, וכבל אותם בצורת שני כלבים שחורים, אלא, מעשה שטן, שכח שאסור להקטיר בקרבתם קטורת, ואלו, כשהם מריחים קטורת, בידוע שכוחם גובר . והם השתחררו, והסוף היה רע. הוא התחתן עם לילית וסופו שהתאבד. אז אם ייכשל – אות וסימן מובהק הוא שאינו המשיח. כי המשיח,  למשל על פי הרמב”ם :  יבוא לכאורה כדרך הטבע, , לא במעשי ניסים. הוא יעשה מלחמות, וינצח, ויקבץ נדחי ישראל, ויבנה את בית הבחירה. ויחזיר את כל המשפטים כפי שהיו מקדם. רבים ניסו ונכשלו. ר’ עקיבא דרש על שמעון בר כוסבא  את הפסוק “דרך כוכב מיעקב” והכריז על בר כוכבא “דין הוא מלכא משיחא” זה הוא מלך המשיח. ור’ יוחנן בן תורתא העז לחלוק על גדול הדור ר’ עקיבא ואמר “יעלו עשבים בלחייך עקיבא ועדיין בן דוד לא בא” ובא כישלון מרד בר כוכבא והוכיח  לכאורה את טעותו של ר’ עקיבא. אז מי הוא המשיח שנפל בקרב ולא הביא את הגאולה?  ושלמה מולכו ודוד הראובני, שיש אומרים שלמדו קבלה אצל ר’ יוסף דילה ריינה, מה היו?  “משיחי שקר” כפי שקראו להם? המסורת היהודית פיתחה במקביל לדמותו של משיח בן דוד שיביא את הגאולה, גם את דמותו של “משיח בן יוסף”, שתפקידו ההיסטורי, כפי שהוא עולה כבר בברייתא למסכת סוכה , להאבק  כדי לקרב את הגאולה – אלא שהוא ייפול בקרב וייהרג. ודמות זו , אולי כעין הסבר לכל מי שניסה ונכשל – לא משיח בן דוד הוא, אלא אחד מסוללי הדרך לו. משיח בן יוסף. הוא ימות. אך הוא מקרב את הגאולה.
“עמדי התפללי לאלוהים….כאבץ לתוך לוע”
ובכן , זוהי שליחותו. הוא אינו הגואל.  הוא  אינו המשיח. אך יש לו שליחות. הוא מסוללי הדרך. ומשקיבל עליו את השליחות – רק הוא יכול לשחרר עצמו ממנה. אם יצליח –  ימסור את משא האחריות על הגורל ההיסטורי של העם – לידי המשיח. ואם ייכשל, ייפול בקרב. או יוצא להורג בשריפה, כאחת מארבע מיתות בית דין, באבץ או עופרת מותכת . אולי הד לאגדה שבר כוכבא לא נפל בחרב הרומאים אלא הוצא להורג בידי חכמים שראו שאין בו רוח הקודש.
“אם לא בחלבך….בנך בכור ועולה למלכות בית דוד שתקום”
המשורר שב ופונה לאמו. אם קודם השתומם שהיא לא שמעה את הקול שציווה לו לעלות, עתה הוא מנסה לחלוק עימה, עם כל האמהות היהודיות, את האחריות, גם את האושר , בכך שבניהם מקרבים את הגאולה אליה נכספו. את כל כיסופי הגאולה שלה יצקה לתוכו, בחלבה, בצקון תפילותיה. ולכן אל לה לתמוה על שהוא מקיים בגופו את השליחות. והוא מבקש שתאמר אמן, על כי בנה  הבכור עולה ראשונה לשאת את גורל העם על כתפיו להביא את מלכות בית דוד.
הנביא ישעיהו, בפרק י”א  מנבא על המשיח : “ויצא חוטר מגזע ישי”… וממשיך בנבואת אחרית הימים  הידועה “וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ… והיה ביום ההוא שורש ישי אשר עומד לנס עמים – אליו גויים ידרושו, והיתה מנוחתו כבוד”
בהר הזיתים ליד קברו של אורי צבי גרינברג, קבורים גם אבי ואמי. וכשעליתי לקבר הורי שבתי והתבוננתי גם במצבה על קברו של אורי צבי. וראיתי כתוב. בשולי המצבה : “מנוחתו כבוד”.

שיעור רביעי :רחובות הנהר

בשלושה השיעורים הראשונים עסקנו במשורר עצמו, במקורות שירתו ובשירתו הפוליטית. בשיעור אחרון זה נעסוק בספר רחובות הנהר . הספר שהקדיש לרצח העם היהודי באירופה,אורי צבי לא אהב את השם : שואה. שואה מבחינתו היא אסון טבע בלתי צפוי ובלתי ניתן למניעה. והשמדת העם באירופה היתה ההיפך. צפויה וחזויה מראש, וניתנת למניעה.  הספר יצא לאור לאחר קום המדינה, בשנת 1951, והחזיר באחת את אורי צבי למעמדו הראוי לו בפסגת השירה העברית. אחרי שהיה מנודה ודחוי  בגלל שירתו הפוליטית – הפכה הקינה הגדולה הזו, גם כשהכילה קטרוג קשה על העם ומנהיגיו – לקונצנזוס.
וכמו כל שירת אורי צבי – הוא לא בא רק לספר ולתאר מה היה,  גם לא רק לעורר חוויה או רגש. כל אלו נמצאים בה כמובן, אך באים כדי לשרת מטרה  אחת : הפקת הלקח ההיסטורי.
בספרו “מעשר ראשון- פרקי זכרונות ומוסר השכל” מספר אבי על ישיבה שהתקיימה  בנציבות בית”ר ב3 בספטמבר 1939, בחדרו של מנחם בגין.מנסים לנהל את העניינים כרגיל. איש מהם לא העריך כי פולין תיכבש בסערה בתוך ימים אחדים. אורי צבי התפרץ  בסערה לחדר.” מה אתם עושים פה?” הוא צועק “להסתלק מיד! הכל גמור!” והוא ניגש לקיר עליה תלויה מפת פולין ומראה על נהר בוג. “הנה עד לכאן ילכו הרוסים. ממערב הגרמנים. בעוד שבועיים הכל נגמר”.כאילו היה בכיסו העתק ההסכם הסודי בין ריבנטרופ למולוטוב.
ספר רחובות הנהר הוא על חורבן העם. וכיון שאדם אינו יכול לתפוס רצח מיליונים גם סיפורי מותם של אביו ואמו ואחיותיו ובן אחותו מובאים בו. כי מעומק תהומות הזוועה והזעזוע מרצח אחד יכול הקורא לחוש מקצת מחלומות הזוועה והסיוטים שחי בהם המשורר.”מדע אבל” הוא  מכנה את השירים הללו.כי  גם בתהומות החורבן  הללו חייבת הדעת להיות שלטת. כדי שיופקו הלקחים.  והוא עורך חשבון בין העם ועמי הנצרות, כי מבחינתו – הצלב הוא שהוליד את צלב הקרס. ובין העם למנהיגיו, ובין העם ובין המשורר שניבא והתעלמו מדבריו, ואולי גם ימשיכו להתעלם מהם. ולא פחות מזה – חשבון נוקב בין העם ואלוהיו.

השיר “אל גבעת הגוויות בשלג ” מתאר את רצח אביו , אך גם בן אחותו שמואלטשי, מוטל בערמת הגוויות.( יקרא אוהד  קנולר. תזמון משוער של הקטעים  ” 2.35 ‘) ונקרא רק קטעים ממנו.
“וכשהוציאו את אבי אל גבעת הגוויות….בעצם היום בעולם?”
השמדת העם באירופה שקולה בעיני אורי צבי  לחורבן ירושלים והתבוסה בתום המרד הגדול. לכן השימוש במילה הרומית סרדיוט, לחייל הגרמני הרוצח, ולכן גם אזכור תשעה באב .  אאוסציאן צורח הסרדיוט. להתפשט! ומבין האב את הדין. לא מקבל את הדין, או “צידוק הדין” על פי הצרוף הלשוני המקובל אלא מבין למה בא עלינו העונש הזה : משום שהתפשטנו מגשמיות זה העולם. משום שהעם היהודי התעלם מזרם ההיסטוריה השוטף סביבו וקיווה להמשיך ולהתקיים כך, אי תרבותי אוטונומי מנותק מסביבותיו ומתעלם מהם, עד שיבוא המשיח. ההשמדה היא התוצאה של ההתפשטות מהגשמיות. של ניסיון לייצר קיום רוחני מופשט כמעט, מתעלם מחיות הטרף סביב. והלקח כמובן – לשוב ולהיות עם ארצי. להתלבש בלבוש שהמציאות מחייבת – מדי חייל. ועוד נראה זאת בשיר קודש קודשים.
“אך משראה הסרדיוט…מן הראה המבוקעת”  אורי צבי מעצים את הזוועה כשהוא מעביר לעינינו את התמונה הרודפת אותו בסיוטיו : ניגוד נורא שבין היופי והרוך של השלג, של המערומים הלבנים, מול  החייל הגרמני  המהביל, הרצחני, והוא מטיל כתם אדום אחד של דם בשלג הזה.
“ומשראה הסרדיוט שאבי אינו קם…כאילו אדמת הגויים בעטה בם גם היא” הגרמני אינו רוצח יחיד מסויים. פושע מלחמה. הבעיטה שלו בגופת האב היא בעיטת אדמת הגויים, כל עולם הגויים בכל היהודים.
וגם בתאור הנורא הזה , האישי כל כך, אין אורי צבי מוותר על השאלה הקשה : איך הרשה זאת אלוהים?
“ועם רדת הלילה…זה השלג לבדו היה עד. ירד בשפע אכזר”
זהו משפט קשה יותר מהשאלה “איפה היה אלוהים בשואה” השגור בפי אלו שלא יכלו להאמין עוד אחריה. אורי צבי קובע כי אלוהים היה שם. במקום ההוא. אבל הוא לא היה שלנו. לא אלוהי ישראל. ואל גיא ההרגה הזה מביא אורי צבי גם את ר’ אורי השרף מסטרליסק, שהוא קרוי בשמו.למעלה ממאה שנים לאחר  שנפטר מן העולם.,
“איקלע האי סבא להאי אתרא…לאיזו תהום בעולם”
השושלת החסידית לא קיימה את תפקידה. תפילותיה הושבו ריקם, או סתם ירדו לטמיון. אולי עונה בכך אורי צבי לעצמו על השאלה – מדוע לא המשיך הוא עצמו את השושלת. כפי שציפו ממנו. ומגבעת הגוויות הזו זוחל ויוצא בן אחותו המת. הוא שמואלטשי , אשר הורי המשורר ביקשו שייקח עימו לארץ ישראל והוא לא הצליח, ונצמד לרגליו של השרף. וגם הוא שואל, למה הוא לא בא עם המון מלאכים ושרפים להציל, ואיפה אלוהים של היהודים? והשרף קופא בשלג ושותק, והשלג יורד ויורד.
אם היה המשורר מסוגל לתאר כך את רצח אביו – את מה שעשו לאמו אין הוא מסוגל אפילו לתאר. את השיר על מות אמו הוא מתחיל ממש ברגע מותה. הקשר המיוחד שהיה ביניהם , היא התוותה את כל גורל חייו והמשיכה לכוון את צעדיו גם לאחר מותה. ובפרפראזה על מה שאמר רבי עקיבא “אם התורה כולה קודש – שיר השירים קודש קודשים” אם כל בני משפחתו שנרצחו הם קדושים , הרי השיר על אמו נקרא “קודש קודשים”.וגם צורתו ייחודית ואין לה מקבילה בשירתו : מחזה לאם, לבן שגם מספר את הסיפור, ולבת קול, היא השכינה.
קדש קודשים  ( תזמון משוער קטעים3’40”)
“ברגע האחרון….אודך אלוהי. בני חי”
בעברית מקור הרחמים הוא הרחם. והאם שמרחמה יצא מובילה את  הדו שיח הזה. הנורא בפשטותו. האם מבקשת לודא שהקשר המיוחד ביניהם התקיים גם ברגע מותה. שהבן ידע, חש, שהורגים אותה. אך גם מותה הנורא  לא מונע ממנה להודות. תודה ראשונה מתוך שלוש, כמו קדוש קדוש קדוש, על שבנה איננו עמה שם. שהוא חי. ואם הבן חי – יש המשך לה. יש המשך לעם. העם חי.
וכמו בנבואה בסגנון יחזקאל. נושאת אותם הרוח אל עולם הדימויים שהתגלה לעינינו ב”שיר בית אמי”. אל היער והנחל וריח הלבנון עולה באפה של האם המתה, ושכשוך הנחל הוא קול מי הירדן. והאם נושאת תודה שניה על ריח הלבנון ושלישית על הטהרה שהיא זוכה לה במי הירדן, זו שלא זכתה לה בגיא ההריגה.
המסע נמשך, ואנו מדלגים בשיר , מהחוויה אל למד הדעת, אל המשמעות והלקח:
“תנני למשש את גופך בני…עמנו אמי. אלוהים על הירדן”
השיר האישי ביותר, האינטימי ביותר הופך באחת, בפי האם לשירה לאומית מחוקקת. האם רצתה שבנה הבכור יהיה האדמו”ר הבא. ימשיך את השושלת. קשה היתה לה עזיבת הבן את הבית. את הקן, את דרך אביו, להיות משורר עברי בארץ ישראל. אך אין היא מסתפקת באישור שלאחר מעשה לדרכו החדשה. היא מודיעה כי שינתה את דעתה. כי אינה רוצה עוד בבגדי האדמו”ר. האב  התפשט והבין את הדין במותו, והאם מלבישה את בנה בבגדי חייל ומייעדת אותו למלחמת החירות והמגן לעם ישראל, עד סוף כל הדורות.  המסע נמשך. הרוח נושאת אותם לירושלים. וריח ירושלים באפה משיב לה כוחות, והאם המתה מבקשת לדרוך ברגליה,  על אדמת ירושלים, שאליה נכספה כל חייה. אל הכותל המערבי ומשם אל קבר דוד בהר ציון :
“ואל הכותל המערבי תובילני בני…גם עליך זב דמי. סלה”
הבן מחליף את “אשרי תמימי דרך” של אביו ב”ברוך ה’ צורי המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה”. השעה ההיסטורית אינה עוד שעתם של תמימי הדרך שהתפשטו מגשמיות אלא של לוחמים שחרב דוד והתעצומות שלו בידיהם והם במדי חיילים. והאם שבה ומשביעה אותו כי לא יניח את הרובה והוא נשבע, כדבריה :
“בת קול במקום אומרת” כל חללי ישראל בחרב הגויים……ירושלים מעולם ועד עולם:אמן”

אבל אורי צבי גרינברג אינו מסתפק כאמור בחשבון הנפש הפנימי בתוך העם, בין העם ומנהיגיו, בינו ובין דרך אבותיו, וגם לא בלקח הארצי, הציוני,  המדיני, הצבאי המתחייב כלפי פנים. אין הוא מתחמק, כפי שכבר ראינו , גם משאלת החשבון בין העם ואלוהיו.
( ברקע – ניגון ר’ לוי יצחק מברדיצב https://www.youtube.com/watch?v=wlDf_kX0eJQ’
יהודה גרין ניגון ברדיצב )
לפואמה הגדולה הזו קורא אורי צבי ” בקץ הדרכים עומד ר לוי יצחק מברדיטשוב ודורש תשובת רם”.  לא בכדי מגייס הוא את מי שכונה סניגורם של ישראל. הרבי שמאות סיפורים נקשרו בדמותו, איך תמיד ידע לדון , גם את פושעי ישראל, לכף זכות. וטען בשמם כלפי שמיא. ובפי הסניגור הזה נותן אורי צבי כתב אשמה , קטיגוריה קשה  נגד אלוהי ישראל. אורי צבי אינו ממציא את המתאר. הוא הולך בדרכו של  אברהם אבינו הטוען מול אלוהים  ערב חורבן סדום “האף תספה צדיק עם רשע? השופט כל הארץ לא יעשה משפט”?
“עכשיו ר’ לוי יצחק מברדיטשוב אומר ריבונו של עולם! אני עומד באמצע עולם כולו גוי, שתחתיו יהודים רקבים”. עכשיו. אחרי ים הדמים הזה. אחרי ההשמדה., עומד ר’ לוי יצחק ודורש, לא מבקש, לא מתחנן אלא תובע תשובה.  “לא לא , ריבונו של עולם, הנני ממאן , שכן הלאה ילך מהלך זמן המגורים והדם בעמי!, בכדי תחשוב, כרגיל, כשם שבאו עכשיו יהודי גלויות באש ובמים, ולא המירו דתם מסיני, ולא שאלו כצבא בצרה אי אי המצביא? כלל וכלל אין זה אות וסימן שכן הלאה יהיו הם”.כבייכול הקב”ה סבור שכפי שהיה עד עתה בהיסטוריה – כך יימשך. כשם שהעם קיבל עד עתה באהבה ייסורים וטבח ורדיפות ונשאר נאמן לתורתו ולאלוהיו –  שכך זה יהיה גם מעתה ואילך.  . ואם במעמד הר סיני העם קפץ ואמר “נעשה ונשמע” הקדים הסכמה לעשות-  להבנה – הפעם דורש העם להבין מה התכנית. מה הכוונה. מה הרעיון המכונן מאחורי ים הדמים שבא עליהם. אם לא יבינו מהי התכנית הגדולה – לא ימשיכו ללכת בדרך הזו. הדרך הגיעה לסופה, אומר ר’ לוי יצחק. לא אל קץ הימים, אל הגאולה, אלא אל קץ הדרכים.  אי אפשר להמשיך. הם יכולים לפנות הנה או הנה. הם הגיעו לצומת החלטה. וההחלטה תלויה באלוהי העם. כי גם הוא כבייכול  נמצא בצומת החלטה. או שיודיע מה תכניתו, איך ומתי הוא מתכוון לקיים מה שהבטיח שוב ושוב מימי הברית בין הבתרים – או שיודיע כי הם פטורים מהברית. כי אם לא יודיע – מאיים ר’ לוי יצחק – “לא נבוא עוד באש ובמים, לא ל א!…אנחנו  רוצים את חיינו לראות עם חופים וסיפים. לדעת גבולנו היטב ואת כל ההיקף של הכוח! כך וכך מידות ארץ. כך וכך מידות שחק. לא יותר. לא יותר!” איננו רוצים את נצח הנדודים נצח הגלויות,את  האינסופיות של הים והשמים. אנחנו דורשים את הטריטוריה השלנו. את המים הטריטוריאליים והשמיים הטריטוריאליים שלנו. ” בא זמן ועליך לבחור: להיות אב אלוקים, כאשר נכספנו מאז, המברך את עמו על אתו וסדנו, על חרבו ושירו, בין יאור ונהר, ונכון  יהי בית המקדש על ההר, חוסננו ופארנו לך…..או שאתה מכריז ומודיע : אתם פטורי הר סיני!” אומר אורי צבי.  ולא רק שחרור מהברית שכרת אלוהים עם עמו במעמד הר סיני תובע המשורר. הוא תובע גם שיודה כי :” ואתכם הצדקה ולי תוגת פנים- – הייתם נאמנים עד כלות נפש ודם כל גויה, טובים מכם לאלוקים לא יהיו לאלוקים עוד”  והוא תובע פטור מפורט:  פטור מלימוד תורה, רשות לחיות את הרגע,  לנגן את ניגון ההוה. ללמוד מאומות העולם את הטוב והרע, הדוניזם.
וכיון שר’ לוי יצחק אינו בטוח מה תהא החלטת אלוהיו, הוא מפעיל סחיטה רגשית. מונה אחת לאחד את רשימת ההפסדים שיפסיד אלוהים אם יוותר על עמו :לא יהיו עוד שבתות ומועדים, ותפילות, וזמר יהודי וניגון, לא נטילת ידיים לפני אכילת לחם ולא יהיה מי שיאסוף פירורים מהמפה” כדי להביאם אל אדן החלון למען ציפוריך, אלוקים, שלא יהיו עוד תינוקות של בית רבן בטיב יונים בגופם וזה צפצופם כציפורים”.
ואחרי הסחיטה הרגשית, ואחרי תאור מצב העם על עברי התהום – אפילו איום. “אם חס וחלילה אתה תאמר בזה : כן, כשטוף ים, בלי תכלית, לבלי חוק – אני אומר לך לא! אם חס וחלילה דברך הוא כזה אני אקרע קריעה בטלית וזו תהיה קריעה בפרוכת.” ” העם יתפזר ויותיר אחריו בקעת עולם מלאה גלי אותיות כעינים” לא בקעה מלאה עצמות יבשות מחזון יחזקאל שאלוהים יכול להחיותם, העם יותר אחריו גלי אותיות, כל מה שנשאר מכל כתבי הקודש וההבטחות והבריתות והתפילות והן יהיו כעיניים עדות להבטחה שהופרה. והוא מסיים את הפואמה  הגדולה הזו, את כתב הקיטרוג של העם מול אלוהיו ואומר – שהוא יישאר יהודי אחרון בעולם, ויצא , כמו אברהם אבינו הראשון בחצות לילה להביט בשמיים וכוכביהם, כי גם הם עדות להבטחה שהופרה, כי הובטח לנו להיות ככוכבי השמים לרוב.  “ואפול על פני , אל אדמת עולם כולו גוי, שעליה הלכו יהודים לאלוקים. ואבך-אבך- – כמה שיכול לבכות לב. התאבה בכך, אלוקי אבי ואמי עד אברהם? התקצר יד אל בא באש דת על יום סוף והננו גם הפעם אל מול פני הים?!”  והוא חותם ואומר : דבר אל בני ישראל וידעו!  אני, לוי יצחק מברדיטשוב, דורש תשובת רם!. לא כמו שנאמר על שפת ים סוף – “דבר אל בני ישראל וייסעו. ”  אנו דורשים חידוש הברית בין העם ואלוהיו, אבל הפעם אנו דורשים לדעת. להבין.  מה התכנית. לאן כל זה מוביל. הפעם – זו צריכה להיות הסכמה מודעת.ובכל התוקף המוסרי וההיסטורי, בכל החוצפה היהודית, הוא תובע. דורש, את תשובת אלוהי ישראל.
זו גדולתו, זו עוצמתו של אורי צבי גרינברג. המשורר, הנביא, המוכיח את עמו, את מנהיגיו, גם את אלוהיו.
בארבעה השיעורים הללו בשירת אורי צבי גרינברג הצלחנו כמובן לגעת רק באפס קציה של השירה  הזו. פתחנו צהר להכרת מקורות שירתו, טעמנו משירתו הפוליטית, הצצנו לרחובות הנהר – על ההשמדה באירופה,  ולמדנו על תפיסת הייעוד שלו, כנביא וכסולל הדרך בדור שיבת ציון והמלחמה לחרות ועצמאות מדינית.  שמונה עשר כרכים הכוללים את כל שיריו יצאו בהוצאת מוסד ביאליק. ובהם תחומי שירה וסגנונות כתיבה שלא הצלחנו אפילו להזכיר. אורי צביא גרינברג, גדול משוררי ישראל בדורות האחרונים הלך לעולמו לפני כשלושים וחמש שנים. אך המשורר הוא יצירתו – וזו קיימת לעד.