“אם צריך”.
פרופ’ אריה אלדד
לצעירים בין הקוראים – שתי המילים שבכותרת יכולות להוות הנמקה והצדקה אפשריות לאינספור פעולות ומעשים. אבל אצל הקשישים , בני גילו של הכותב, וצפונה – המשפט הקצר הזה זכור בהקשר מובהק אחד. שיחת טלפון שהקליטה המשטרה ב1980. מצד אחד של הקו היו שני רוצחים, טוביה אושרי ורחמים אהרוני, שרצחו שני עבריינים במפעל “בר בקר”. בצדו השני של הקו היה האלוף (מיל.) רחבעם זאבי (“גנדי”), השניים הסתתרו בדירה בתל אביב וחיפשו דרך להימלט מהארץ. נטען כי “אם צריך” הייתה תשובתו של ” גנדי” לשאלה “אז אתה יכול להגיע?”
אבל גם בלי ההקשר הטעון הזה, יש בצמד המלים הזה צליל של הסתייגות, מין “אם אין ברירה” או התנצלות. בבחינת תקוה כי “ההכרח לא יגונה” . השבוע שבתי ונזכרתי בביטוי הזה, אף שלא נאמר בפירוש, כששמעתי את ראש הממשלה נתניהו מתנצל בפני משפחת יעקוב אבו אל קיעאן.
כזכור, בינואר 2017, בשעה שכוח משטרה הגיע להרוס בתים לא חוקיים באום אל חיראן ולפנות את שודדי אדמות הלאום ממקומם, יצא יעקוב מביתו, נכנס לרכבו ונסע לעבר כוח המשטרה במורד הדרך. השוטרים חששו שהוא מתכוון לפגוע בהם ברכבו ופתחו באש. שוטר אחר, ארז עמדי לוי, נדרס למוות. יעקוב אבו אל קיעאן, שנפגע מהירי , דימם ברכבו עד שמת. המשטרה הודיעה כי זה היה פיגוע דריסה. כך הודיעו גם מפכ”ל המשטרה רוני אלשייך והשר לביטחון פנים גלעד ארדן. הוזכר גם קשר אפשרי לדאעש. נתניהו הסתמך עליהם כשקבע שהשוטר נרצח בפיגוע דריסה. אבל תחקיר האירוע ובדיקות של גורמים חיצוניים העלו כי יעקוב נפגע עוד לפני שדרס למוות, ונורה שוב לאחר הדריסה. תחקיר השב”כ קבע שאין כל ראיה לפיגוע ומח”ש אמרה כי יש חשד ל”כשל תפקודי חמור” של המשטרה.
הנגב הוא הדרום הפרוע. בדואים שודדים מאות אלפי דונמים מאדמות המדינה, בונים רבבות בתים לא חוקיים, משתוללים בכבישים ומעורבים בפשיעה חמושה ואלימה. גורמי האכיפה מהססים לבצע צווי הריסה. והנה, כשכבר מגיעה המשטרה לעשות מה שצריך – זה נגמר בטרגדיה. לכן אפשר אולי להבין מדוע היססו המפכ”ל, השר לביטחון פנים וגם ראש הממשלה לגנות את המשטרה ולטהר את שמו של אבו אל קיעאן. הרי זו מלחמת בני אור בבני חושך. מאבק נגד שודדי אדמות הלאום, מפירי החוק, ו”כשחוטבים עצים ניתזים שבבים”. לכן אולי התאפקו כל השנים. לא טיהרו את שמו של אבו אל קיעאן, ולא שינו את הגדרת האירוע מפיגוע לתאונה טראגית. זמן רב יודע נתניהו, כמו רבים, כי האירוע באום אל חיראן לא היה פיגוע. הוא גם ידע שיום יבוא והוא יתנצל. אם יהיה צורך. סתם לא מבזבזים התנצלות.
רק המפכ”ל לשעבר אלשייך דבק עד היום בגרסת הפיגוע. בנובמבר 2017, תקף המפכ”ל בחריפות את מח”ש על הערכתה כי יעקוב לא היה מחבל ו”הפיגוע” לא היה אלא תאונה טראגית . השבוע חשף עמית סגל בחדשות 12 כי לאחר שאלשייך השתלח במח”ש פנה אורי כרמל, ראש מח”ש דאז, לפרקליט המדינה שי ניצן כדי שזה יגן עליו מפני המפכ”ל. ניצן סרב והורה לכרמל לא להגיב למתקפה. ניצן ידע באותה עת כי התנהלותו של אלשייך היא “שערורייתית” אבל חשש שמא ביקורת על אלשייך תערער את אמינות המשטרה שניצבה באותה עת בחזית חקירות ראש הממשלה. טיהור שמו של יעקוב אבו אל קיאן בשלב זה עלול היה , בעיני ניצן, ” להועיל למי שרוצה ברעת מערכת אכיפת החוק , ודי לחכימא”
יום לאחר הפרסום של עמית סגל הזדרז נתניהו להתייצב מול המצלמות כדי להתנצל על מותו של יעקוב. “אמרו שהוא מחבל. אתמול התברר שהוא לא מחבל.” כך בפשטות , כפי שהיה ידוע, גם לנתניהו , כבר יותר משלוש שנים. אבל עכשיו נתניהו קם והתנצל . כי התגלה הצורך.
ולמה היה “צריך” לפתע? כי התהפכו היוצרות. כי לפתע פתאום לא מלחמת בני אור בבני חושך. לא השוטרים הטובים שנכנסו בבדואים הרעים . לפתע פתאום נתגלגלה לידיו הזדמנות להוכיח כי “בכירי הפרקליטות והמשטרה הפכו אותו ( את יעקוב אבו אל קיעאן) למחבל כדי להגן על עצמם”.
ולא רק כדי “להגן על עצמם” טייחו הפרקליטים והשוטרים את המסקנות ומנעו חקירות. בענין זה צודק נתניהו. שי ניצן אמר ברמז מדוע אסור היה באותה עת לתקוף את אלשייך. זה לא היה הזמן הנכון להחליש את מעמדו. ודי לחכימא ברמיזא זו.
זו דרך פעולתם המושחתת של בכירי המשטרה , הפרקליטות, ולרוב (לא במקרה זה) גם של מח”ש. אבל זה בדיוק גם ה”מודוס אופרנדי” של נתניהו. הם מנהלים ביניהם קרב. ושני הצדדים אינם מהססים להקריב גם את הערכים הנעלים ביותר לכדי לנצח. הפרקליטות מוכנה להמשיך ולהגדיר את אבו אלקיעאן, הקרבן הטרגי, כמחבל. ואת השוטר שנהרג בתאונה – כקרבן טרור, רק כדי לא לפגוע במאמציה להרשיע את נתניהו. ממש כפי שהיא מוכנה לעשות עסקת עד מדינה עם עבריין כדי להפליל עבריין כבד ממנו. מוכנה לעשות עסקה עם רוצח ולסכם עימו על 8 שנות מאסר – אם יפליל את ראש ארגון הפשע. זה אולי לא מוסרי, כי רצח הוא רצח, אבל זה עשוי להועיל לחברה. ובדומה לכך מוכנה הפרקליטות לגרום עוול כדי לעשות מה שבעיניה נתפס כצדק. הם יתקנו את העוול רק בלית ברירה, “אם יש צורך” , או בעת שיגיעו למסקנה כי עשיית הצדק עם הקרבן הבדואי אינה מפריעה להם עוד במלחמתם בראש הממשלה.
ונתניהו? הוא יודע היטב “מה צריך”. גם כלפי משפחת אבו אל קיעאן, גם בהחלת הריבונות, גם בפרסום המכרז לבניית השכונה היהודית בגבעת המטוס, באישור בניה בשדה התעופה עטרות, או בסילוק ההשתלטות הבדואית על אדמות המדינה בחאן אל אחמר. אבל רק השבוע ביקשה המדינה בשמו דחייה של חצי שנה במתן תשובה לעתירה מדוע היא גוררת רגליים ולא עומדת בהתחייבותה להרוס את המאחז הבדואי על כביש 1, ודחתה לסוף השנה את מכרז גבעת המטוס שהיה אמור להסתיים השבוע. כי למה לבנות בירושלים (כצוו הדורות) ולמה להרוס את חאן אל אחמר (כצוו בית המשפט)? בונים או הורסים – רק “אם צריך”, וה”צריך ” של נתניהו לעולם יהיה פוליטי או תועלתני-אישי. הוא לא היה מבזבז התנצלות בפני משפחת אבו אל קיעאן אם ההתנצלות לא היתה משמשת אותו כעמדת ירי (מוצדק נקודתית) על הפרקליטות והמשטרה. הוא לא יבטיח שוב להרוס את חאן אל אחמר “ממש בקרוב” או לבנות בירושלים – אם לא יזדקק בדחיפות לקולות הימין. ואם לא יהיה די בהבטחות השחוקות הללו, ומצבו בסקרים יהיה רע ממש – אולי אפילו יהרוס פחון סמלי במאחז הבדואי, או יקיים טקס חלול להנחת אבן פינה לשכונה חדשה בירושלים. ואם ערב הבחירות יחשוש מכוחו העולה של בנט אולי אפילו ימלמל שוב משהו בסגנון “מיד לאחר הבחירות נבחן אפשרות להחלת ריבונות בירושלים רבתי” כי עשיית צדק, או בנין המולדת, ומלחמה בשודדי אדמתה אינם משאת נפשו. את האידיאולוגיה של מחנה הימין הוא מגשים רק “אם יש צורך”.
(צילום ASHKELOONA ויקיפדיה
כתבות נוספות
