“אל תלעגו לאבו מאזן”. הופיע במעריב 29 יולי 2016 בכותרת “החזית המשותפת”

אל תלעגו לאבו מאזן
פרופ’ אריה אלדד

בשנה הבאה נציין מאה שנה להצהרת בלפור. בתחילת השבוע שלח אבו מאזן את נציגו אל ועידת ראשי הליגה הערבית במאוריטניה, לבקש את עזרתם ביישום הרעיון החדש שלו : להגיש תביעה נגד בריטניה בגין הצהרת בלפור. הנציגים מחאו כפיים בנימוס ואמרו : בראבו אל מאלכי, איזה קול יפה יש לך.
ניתנת האמת להיאמר : לאבותיו הרוחניים של אבו מאזן: חאג’ אמין אל חוסייני ויאסר ערפאת – כבר היו רעיונות טובים מאלו. הם ניסו להלך בגדולות : להשמיד את ישראל. חוסייני הנהיג סדרת ארועי רצח המוני, וכרת ברית עם היטלר, ערפאת כמעט והצליח ליישם את “תורת השלבים” שלו וללכוד את ישראל בהסכמי אוסלו. הם רצחו אמנם “רק” כמה אלפי יהודים, אך זכו בהכרת העולם בכך שיש “עם פלשתינאי”. “עם” שאין לו כל מאפיין ייחודי המבדיל אותו מעמי ערב האחרים, לא דת, לא תרבות, לא שפה, זולת מאפיין אחד : המכנה המשותף המלכד את הפלשתינאים הוא המלחמה בישראל. ולפיכך, ודאי לא יסכימו מרצונם להתאבד, למחוק את זהותם הלאומית ולוותר על המלחמה בנו. הצעת התביעה המשפטית של אבו מאזן באה להציבו בשורה אחת עם אבותיו הרוחניים. גם הוא בא לנסות ולסובב לאחור את גלגלי ההיסטוריה. לבוא ולהאשים את בריטניה בהצהרת בלפור, שגרמה להבנתו לבריחת מאות אלפי ערבים מתחומי מדינת ישראל לאחר תבוסתם בתש”ח, הקרויה בפיהם “הנכבה”.
אפשר כמובן ללעוג לאבו מאזן, לשאול למה לא יתבע גם את אברהם אבינו על “הנכבה” שארגן לישמעאל, אבל אולי ראוי לנו להעמיק לרגע ברעיונו של אבו מאזן , ולהבין כי הוא אינו נלעג כפי שהוא נראה ברגע הראשון. מאחורי תביעתו זו מסתתר הטיעון הערבי הישן כי מדינת ישראל אינה מדינתו של עם השב למולדתו אלא תוצר מלאכותי של הקולוניאליזם הבריטי.
גם לעם ישראל צריכות להיות טענות רבות נגד בריטניה : על שהתכחשו להתחייבויותיהם בהצהרת בלפור ובכתב המנדט, וב”ספר הלבן” של מקדונלד מ1939 החליטו למנוע עליית יהודים ארצה כדי לאפשר הקמת מדינה עם רוב ערבי. על שקרעו שלושה רבעים מארץ ישראל המנדטורית ומסרו אותם לערבים להקים מדינה בעבר הירדן המזרחי. על שנעלו את שערי הארץ בימי ההשמדה באירופה ומנעו הצלת רבים. וגם על …הקמת הליגה הערבית, זו המתבקשת עתה לתבוע למשפט את אמה יולדתה.
אבל אולי יותר מכל אלו צריכה להיות לנו טענה אחרת. כזו שצריכה לקעקע את הטיעון הערבי כי ישראל אינה אלא תוצר קולוניאליסטי. נניח שיום אחד יתקיים משפט היסטורי נגד בריטניה בגין הצהרת בלפור ( אל דאגה : לא יתקיים.) במשפט כזה צריכה ישראל להצטרף כצד לתביעה ולבא ולשאול: מי שמך, הלורד בלפור, “להעניק” לעם היהודי את ארץ ישראל? מי היא בריטניה שתבוא ותקבע כי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל? או בלשונו של ראש ממשלת בריטניה , היהודי ( שאביו הטבילו לנצרות בגיל 12) בנימין ד’יזראלי , כשהותקף על היותו יהודי ואמר : “כן, יהודי אני, ובימים שאבות-אבותיכם היו פראים אכזרים באי נידח, שימשו אבותיי ככוהנים במקדש בירושלים” ועוד אמר ליריב פוליטי “בזמן שאבותיך גידלו חזירים, אבותי כתבו את התנ”ך.”
אמת: העם היהודי חגג את ההצהרה, ראה בה את המסמך הבינלאומי הראשון המגשים את חזון הרצל על הקמת מדינת יהודית “במשפט העמים”. אך הצבת ההכרזה כעמוד תווך היסטורי בהקמת מדינת ישראל – חוטאת לאמת ההיסטורית ומשחקת לידי הטיעון הערבי.
ממרחק מאה שנה ראוי לשוב ולעיין בחשיבותה של זו. לזכור העליות לישראל והציונות החלו שנים רבות לפניה. להבין שוב כי מקורות הזכות של העם היהודי על ארץ ישראל אינם הצהרת בלפור, או חוזה סן-רמו של “חבר הלאומים” מ1920, או החלטת האו”מ מכ”ט בנובמבר 1947. כל ההחלטות הללו אינם אלא הכרה של אומות העולם בזכותנו ההיסטורית. לא מקורות זכותנו.
כאשר נשאל השבוע מוחמד בארכה, יו”ר ועדת המעקב של ערביי ישראל על הצעתו זו של אבו מאזן, הוא לא אמר כמובן “מה לי ולו?” שהרי הוא רואה בו את מנהיגו. הוא גם לא טען כמובן שהתביעה מטומטמת. הוא, כאבו מאזן, שמח על כל צעד המגביר להבנתם את הדה-לגיטימציה של ישראל. הוא רק אמר שזהו “צעד פוליטי ולא משפטי”. יו”ר הארגון העל-מפלגתי המייצג את ערביי ישראל מברך על כל צעד המערער על זכותה של מדינת ישראל להתקיים. עמיתיו לשעבר, חברי הכנסת הערבים הודיעו לפני שבוע כי יקריאו במליאה שירים של “משורר תביעת השיבה” מחמוד דרוויש. זה שזכה בגלי צה”ל למעמד של מחבר “מסמך מכונן של הישראליות”. על רקע זה קרא פובליציסט מן השמאל הישראלי, רוגל אלפר, הכותב ב”הארץ” ( “תאופיק, בא נהיה ישראלים”. 24 יולי) לערבי ישראלי שכינה את היהודים שעברו להתגורר בלוד אחרי מלחמת העצמאות “זרים שאין המקום מזהה”. אלפר מתחנן בפניו: “בא נהיה ישראלים ביחד, אני מוותר על התווית “יהודית” כהגדרה מכוננת של מדינת ישראל…ילדיך וילדי ישראלים הם. יש לילדיך יותר במשותף עם ילדי, מאשר עם פלסטינים שאינם אזרחי ישראל…אתה ואני, בלי ששמנו לב, הקמנו כאן עם. העם הישראלי…אנחנו ‘ניאו כנענים’…”. מה יעשו אלפר ושאר אומללי השמאל הישראלי כשהערבים לועגים להם? כשאינם מוכנים להתייחס ברצינות לאותם יהודים המתכחשים לזהותם? אלו המתחננים בפני ערביי ישראל כי יפסיקו לראות עצמם חלק מהאומה הערבית, או חלק מ”העם הפלשתינאי”, ויסכימו לראות ביהודי ישראל שותפיהם לזהות לאומית שלא היתה מעולם ולא תהיה לעולם? ולמה יסכימו לשותפות עם מי שויתרו על זכותם (כבני העם היהודי), אלא רק צאצאי מהגרים, פרי תאונת דרכים קולוניאליסטית, שקנו את זכותם בכוח הזרוע ועתה מתרפסים בפני אויביהם ומבקשים “זהות משותפת”?
ובכן : זוהי החזית המשותפת המתייצבת נגד ישראל, המכנה המשותף של אבו מאזן, מוחמד בארכה וסהרורי השמאל הישראלי: הכחשת זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל.