אל השורשים
פרופ’ אריה אלדד
בתחילת שנות הששים הורה ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון על מבצע רחב היקף בשיתוף צה”ל. ארבע משלחות שונות, בראשות בכירי הארכיאולוגים בארץ יצאו למערות מדבר יהודה, כשצה”ל נרתם למשימה, ומעמיד לרשות החוקרים כלי רכב ציוד הנדסי, מגלי מוקשים וחיילים לסיוע. היה זה לאחר שבשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת נחשפו במערות במדבר יהודה בידי בדואים “המגילות הגנוזות” ואלפי ממצאים מימי המרד הגדול ומרד בר כוכבא שנשדדו מהמערות הופיעו בשווקי העתיקות . המבצע הממלכתי נועד לעצור את השוד, להציל את מה שנותר, לקיים חפירה ארכיאולוגית מדעית – ולהתחבר שוב אל העבר עטור ההוד ואפוף המיסתורין של המורדים היהודים נגד האימפריה הרומית. הייתי בן אחת עשרה, ואני זוכר את הזרם החשמלי שעבר בארץ כשהודיע פרופ’ יגאל ידין, הרמטכ”ל השני של צה”ל, על מציאת איגרותיו של בר כוכבא, הרמטכ”ל האחרון של העם היהודי מימי המרידות הגדולות.
מילת המפתח במה שנכתב לעיל היא “ממלכתי”. מדינת ישראל הצעירה, שכתבה כבר פרקים מפוארים במלחמת העצמאות ובמבצע סיני, ובקליטת גלי העלייה הגדולים, ונאבקה בקשיים כלכליים וחברתיים, לא היססה להקדיש כסף רב, רתמה את צה”ל, והגדירה את החיבור המחודש לשורשינו ההיסטוריים בארץ כמשימה ממלכתית.
המנדט הבריטי הקים את “מחלקת העתיקות”. זו עלתה בימי המדינה לדרגת “אגף העתיקות” במשרד החינוך של מדינת ישראל, ובשנת 1990 הוקמה “רשות העתיקות” . זו היתה יוזמתו של האלוף אמיר דרורי שזכתה לתמיכתו של שר החינוך (לימים הנשיא החמישי) יצחק נבון . כל הללו היו גופים ממלכתיים. אך הממלכה כמעט ולא התערבה בקביעת תכניות החפירה והמחקר. מדינת ישראל לא קבעה יעדים לאומיים, לא יצרה תכנית אב ולא הגדירה כוונות ומטרות ולוח זמנים לביצוען. במשך רוב שנותינו היו החפירות הארכיאולוגיות פרי יוזמה של חוקרים ומוסדות אקדמיים, תרבותיים או דתיים, מהארץ ומחו”ל, שגילו עניין באתר מסוים וקיבלו מהרשות את ההיתרים הדרושים. מקצת מהממצאים החשובים ביותר בארץ נתגלו באקראי : כשהקימו שכונת מגורים, סללו כביש או חפרו יסודות למפעל. או מטיילים שנכנסו לחורבה או למערה, צללו לאורך החופים או כשנתפסו שודדי עתיקות. אז, כשנתגלו שברי כדים או עצמות, מטבעות או קרעי מגילות ופפירוסים – נחלצו רשויות המדינה מיד לקיים “חפירות הצלה”. כך נתגלה ב1996 בלוד הפסיפס היפה ביותר שנמצא מעולם בארץ ישראל , כאשר בשעת הקמת מבנה מגורים נחשפה רצפת פסיפס של וילה רומאית בת 1700 שנה. אוצר של למעלה ממאה מטבעות מימי המרד הגדול נתגלה בחפירת כביש 1 לירושלים, מאות מטבעות זהב נתגלו ליד שער האריות בירושלים , צוללים מצאו אוצר מדהים של פסלים תבליטים ומטבעות על קרקע הים, ממש על פני השטח, בנמל העתיק בקיסריה, חובבי מערות נתקלו בכלים ומטמון של אלפי מטבעות במערה בגליל. ילד מצא בשדה חותם נדיר. אבל תכנית כוללת – לא הייתה, ועדיין היא חסרה.
זה למעלה מעשרים שנה מתקיימות חפירות אדירות ממדים סביב רחבת הכותל, ועיר דוד. ירושלים התת קרקעית, של ימי הבית הראשון והשני מתחילה להתגלות. למרגלות הכותל הדרומי הן נראות כחפירה פתוחה קלאסית, ומערכות של מבני ציבור, דרכים ומחלפים, מדרגות ענק, ומקוואות גלויות לעין כל. אבל בבטן האדמה מתרחשת הפעילות המרתקת באמת. מנהרות הכותל המוכרות לנו הן רק נדבך אחד בגילויים. במכלול קשת וילסון שעליה עברה הדרך מהעיר העליונה להר הבית מתגלים מבני ציבור וחללים תת-קרקעיים מסתוריים, שתפקידם ותקופתם המדויקת טרם נקבעו סופית. האם נמצא מושב הסנהדרין בתקופה שירדה מלשכת הגזית שעל ההר ? בעיר דוד נחשף מבנה ענק העשוי להיות ארמונו של דוד המלך, ומתחת לפני האדמה נתגלה רחוב מדורג, “דרך עולי הרגל” המרוצפת בלוחות אבן ענקיים, משלהי ימי הבית השני, הנמתחת כיום לאורך מאות מטרים מתחת לאדמה מברכת השילוח אל עבר רחבת הכותל. ומתחת לרחוב עולי הרגל – חצובה מנהרת ניקוז המאפשרת הליכה בקומה זקופה. ובה נמצאו שרידיהם של תושבי ירושלים ולוחמים שהסתתרו בה בימי החורבן. כל יום חפירות נוסף חושף צמתים של רחובות מרוצפים רחבי ממדים נוספים. וכל זה נעשה מתחת לאדמה. מעל החופרים ממשיך סילואן- כפר השילוח, את חייו, מיליוני תיירים פוקדים מידי שנה את הכותל ואת האתרים הללו, והחפירות נחשפות בפניהם אט אט. כל זה מתקיים בלי שצריך יהיה להשבית את החיים ולהפוך את סילואן לאתר חפירה ענק או את רחבת הכותל למכתש ארכיאולוגי. ניתן לחפור את “ירושלים הקדומה” ביצירת מרחב תתקרקעי עצום, במפלס ימי הבית הראשון, ומעליו מפלס שני שיישען על עמודי ענק ויחשוף את ירושלים של ימי הבית השני, וימי השלטון הרומי, ומעל כל אלו, על עמודים – רחבת הכותל של ימינו. כל אלו, בתוספת ההכרחית והלא קיימת היום של שירותים למבקרים, בתי קפה ומסעדות, חנויות ומרכזי מבקרים שיהפכו את ירושלים הקדומה לאחד מאתרי התיירות החשובים בעולם.
כל זה אפשרי. אבל אין היום גורם ממשלתי אחד המגלה התעניינות והתלהבות להניע קדימה תכנית אב לעשרים שנה. לא עוד “חפירות הצלה” אקראיות אלא קביעת יעדים ויעדי ביניים, הגדרת מקורות תקציביים. הפיכת פרוייקט ירושלים הקדומה לפרויקט ממלכתי.אבל שרת התרבות הממונה על רשות העתיקות הקדישה יותר זמן ל”שמלת ירושלים” לפסטיבל קאן מאשר לארכיאולוגיה המונומנטאלית שלה, וגם השר לענייני ירושלים שהוא ד”ר להיסטוריה, או שר התיירות, יהודי לאומי מאד, ואפילו ראש הממשלה, שגדל בביתו של היסטוריון חשוב – אינם מקדישים מזמנם אפילו שעה אחת לעיון בתכניות, להביא אותן לממשלה, לתקצב ולאשר. אין לי ספק שההיסטוריה של העם היהודי ושורשינו בארץ הזאת חשובים מאד לנתניהו, למירי רגב, לאלקין וליריב לוין. אז איך זה הקדישו עשרות שעות לתאגיד ולרשות השידור , ואף לא שעה כדי להתחבר אל סלע קיומנו?
כתבות נוספות
