אל”מ אחד אמיץ.
פרופ’ אריה אלדד
לקראת שחרורי מצה”ל לפני 18 שנים כתבתי מכתב לעמיתי, חברי פורום מטכ”ל. התרעתי מפני השתעבדותו וסגידתו של צה”ל לכלי ניהול, מלמדים את המפקד שפיקוד על גדוד הוא ממש כמו ניהול מפעל. מעריצים ספרי הבל סינתטיים בנוסח “מי הזיז את הגבינה שלי” כדי ללמד את מפקדי צה”ל לפעול במציאות משתנה, כי העוורים שהאמינו באוסלו ובערפאת היו בטוחים, חדשים ספורים לפני האינתיפאדה השניה, כי “עידן השלום” הגיע, וצריך למצוא לצה”ל ייעודים חדשים.
ניסיתי להזהיר מפני טיפוח הבינוניות שמאפיין את הצבא עד היום. ההערצה של “פתרון בית הספר” השבלוני בקורסי המפקדים, והלעג המושחז כלפי כל מי שמציע פתרון שונה, מקורי. תקפתי את שיטת קידום הקצינים לא על פי הערכת מפקדיהם אלא באמצעות ועדות “מקצועיות” עם פסיכולוגים ארגוניים, מחלה חמורה שהצבא לא השתחרר ממנה עד היום, פרי ההנחה המעוותת שצבא הוא “עוד ארגון” ככל ארגון. פסיכולוגים ארגוניים שהם “קבלני העפר” של קוי בר לב שהצבא בנה בתוכו פנימה בהשראת מפקדים שההליכה בתלם טופחה אצלם בעקביות. הצבעתי על תופעה מדאיגה מאד : מפקדים בכירים נזהרים שלא לומר בפני הממונים עליהם מה הם באמת חושבים. באותה תקופה ניסה הרמטכ”ל מופז להוביל רפורמות מפליגות לשינוי מבנה הצבא ודרכי הפעלתו. אף שרוב הקצינים הבכירים בצה”ל חשבו שהרפורמות הללו הן אסוניות ויוליכו לצבא שאינו מתפקד – הם נמנעו מלהביע עמדתם זו. הם חששו – וידעו היטב מדוע – כי מי שמבקר מסתכן בעיכוב קידום, או דחיקה החוצה. אמרתי לחברי כי השינויים במבנה חיל הרפואה וכפיפותו יפגעו בפינוי הפצועים במלחמה הבאה, אך גם אמרתי להם שזה לא הדבר הגרוע ביותר ברפורמות שהוכתבו לצבא, וחמורה מכל היא העובדה כי איש מהמפקדים אינו מעיז להציג את הרעיונות הללו כרעיונות הבל ולהפשיטן עירום ועריה. ולכן היה צורך במלחמה כושלת אחת ועוד כמה מבצעים לא מוצלחים מאד ברצועת עזה כדי לתקן את מה שקלקלו בשנת 2000, ועד היום לא השלימו את כל התיקונים הנחוצים.
המכתב שכתבתי עם סיום תפקידי הודלף בידי כמה מחברי פורום המטכ”ל לתקשורת ופורסם במלואו. כמעט העמידו אותי לדין משמעתי כי כתבתי גם שחיי חזירים וכלבים וקדושת גופות מתים גוברת על קדושת חיי אדם, ומנעו מקצין הרפואה הראשי להכשיר כהלכה רופאים צבאיים לפני שהם עולים לפעילות מבצעית בלבנון.
בכל אלה נזכרתי השבוע כששמעתי על קצין האג”מ של פיקוד המרכז, אל”מ אלון מדנס, שכתב לפני חודשים אחדים מסמך “סיום תפקיד”. המסמך הודלף לתקשורת. נאמרו בו דברים חמורים על מצוקות כח אדם, שחיתות, ושחיקה ערכית, ועל הרוגים ופצועים שאפשר היה למנוע את נפילתם אם הצבא היה מטפל נכון ברשלנות ובהעדר משמעת. מדנס כתב על “ההתמכרות למודיעין” במקום על ההיסטוריה הגזרתית. המודיעין לא יידע תמיד לצפות פיגוע בצומת איו”ש, ניסיונות דקירה בשער שכם או את הפיגוע הבא בחלמיש. אבל, כותב מדנס – אלו יתרחשו בוודאות. והעדר המודיעין המדויק (Iזאת כבר התובנה שלי ממכתבו) לא יפטור מאחריות את המפקדים שהתמכרו למודיעין. ואז הוא מגיע אל מה שבעיני הוא החמור מכל מפני שהוא מונע אפשרות תיקון כל הליקויים הללו : ” ככל שעולים ברמה מתפתח פחד בלתי מובן להביע דעה”.
ובכן – דבר לא השתנה בעשרים השנה האחרונות. אני מקווה שלא יבולע לאל”מ מדנס על שחשף את צה”ל בקלון בינוניותו, באמירת האמן של מפקדיו. מי שתמה מדוע אין הצבא מציע דרכים להכרעת החמאס וממליץ על “הסדרה” חייב לזכור כי קציני צה”ל מנגנים לקברניט את המנגינה שהוא רוצה לשמוע. הליכה בתלם משתלמת כנראה לצרכי קידום, אבל לא אם רוצים לנצח.
כתבות נוספות
