אי אימון במערכת המשפט.
פרופ’ אריה אלדד
” כשצפיתי במהדורה של חדשות 10 הזדעזעתי ביחד עם כל מדינת ישראל… ההתכתבויות שנחשפו בין השופטת לחוקר הן פגיעה קשה באמון הציבור במערכת המשפט”. אמרה השבוע שרת המשפטים שקד אחרי חשיפת חילופי המסרונים בין השופטת פוזננסקי-כ”ץ ובין נציג הרשות לניירות ערך , עו”ד ערן שחם-שביט.
אני למשל לא הזדעזעתי. לא כי הדברים לא היו חמורים. את השניים האלה צריך לפטר . וחבל על כל דקה מיותרת. אבל לא הזדעזעתי כי אני יודע שכך מתנהלים הדברים כבר שנים רבות.אולי לא בחילופי מסרונים אויליים אבל מתוך הבנה שבשתיקה. שופטי מעצרים רבים, רבים מדי, “מרשיעים” בלבם את החשודים המובאים בפניהם להארכת מעצר, לא מתוך חומר הראיות או החשדות אלא על פי הדימוי שיש לחשודים . ידם קלה על הדק שלילת החרות, אפילו הזמנית, של ציבורים מאובחנים מראש : מתנחלים, אתיופים, חרדים, ערבים, ידוענים וכאלו הידועים, לפחות בתקשורת, כ”עברייני צווארון לבן”. הרי כבר כתבו בעיתון שפלוני לקח שוחד או נתן שוחד, והתובע, מהמשטרה או מהפרקליטות, הרי שייך למערכת אכיפת החוק. כלומר – הוא “מהטובים”. ואם התובע או התובעת אומרים ש”קיימים חשדות חמורים” – נוטים השופטים להאמין להם, ולא ליושב על ספסל העצורים. לכל היותר מפחיתים יום או יומיים מדרישת המשטרה ואז הכול נראה בסדר.
אינני יכול לשכוח את הארכות המעצר הסיטונאיות והקבוצתיות שנערכו לבני הנוער שהפגינו נגד ההתנתקות. היו מכניסים לאולם בית המשפט עשרים או שלושים צעירים , קטינים ובוגרים, מאלו שנעצרו כי הפגינו ונעצרו כי חסמו כביש למשל, ומאריכים להם, כמו בטיול קבוצתי מאורגן מעצר לשבוע נוסף. לפעמים אפילו בלי בדיקת שמות מול הנוכחים באולם. התובע היה מגיש רשימה והשופט היה מאריך. כי התובע והמשטרה היו “הטובים” והמפגינים “ניסו להפריע לביצוע החלטת ממשלה חוקית”. זכות המחאה, ההפגנה, חופש הביטוי – לא היו קיימים אז. אז למה שאזדעזע היום אם שופטת מריצה דחקות עם תובע ומצחקקת איתו על רכיבה באופניים והעמדת פני נדהמת?
ואולי שרת המשפטים , האמונה על תקינות פוליטית, רק העמידה פני מזועזעת? כי אם באמת הזדעזעה – הרי זה לא בגלל תוכן המסרונים ועצם קיום “משחק מכור” בהארכות המעצרים, אלא מהאיוולת של השופטת הנכבדה ועורך הדין המלומד. הם לא קוראים עיתונים? הם לא יודעים שכל טלפון עשוי להיות נתון לציתות, האזנה, צילום מסך? טלפונים לא אובדים? לא נגנבים? איפה הם חיים? רק על זה צריך להדיח אותם.
עד כאן השגותי על הזעזוע של שרת המשפטים. אבל תמהתי גם על חלקה השני של תגובתה. השרה קובעת כי הפרשה מהווה פגיעה קשה באמון הציבור במערכת המשפט. אלא שהשרה יודעת היטב כי המערכת המשפטית איבדה מזמן את אמון הציבור, ותהליך ההידרדרות עקבי, ונמשך כבר שני עשורים.
בשנת 2000 הביעו למעלה מ80% מהציבור אמון במערכת המשפטית ובכלל זה בבית המשפט העליון. בשנת 2017 – רק כ43% . בקרב ערבים, חרדים ומתנחלים – מגיעים שיעורי האמון ל20%-30% בלבד. גם בקרב הציבור הכללי רק 22% אומרים כי יש להם אמון מוחלט בבית המשפט העליון.
ובימים האחרונים נוספו לגורמי חוסר האמון הזה פרשת חפץ-קמיר- גרסטל- חיות. ואחר כך העמדת פני הנדהמת של פוזננסקי-כ”ץ. ואם לא די היה באלה – הביא עמית סגל השבוע את דבריו של שופט בית המשפט העליון, מני מזוז, בכנס באוניברסיטה העברית: “השיח הציבורי-תקשורתי משקף תחושה של משבר מנהיגות…נראה שהתורם העיקרי, בשיח הציבורי לפחות, הוא בתופעה של היעדר מופת אישי בהתנהגות של חלק מההנהגה הציבורית. התופעה הזאת מעוררת דאגה”. מדוברות מערכת בתי המשפט נמסר כי “הדברים לא התייחסו לאירועים או לאנשים מסוימים, אלא מטרתם היתה לקרוא לבוגרים לתרום לחברה ולמדינה”. בטח. בימים שמחצית מעמודי העיתונים וזמן האוויר והמסך של שידורי הרדיו והטלוויזיה מוקדשים לחקירות ולחשדות נגד נתניהו – אמר השופט מזוז סתם דברים כלליים בעלמא. וההקשר למנהיגות הנוכחית הוא באחריות השומע והקורא בלבד.
אני לא חושך ביקורת ממנהיגינו. לבעל טור בעיתון מותר. לשופט בית המשפט העליון – אסור. המגרש שלו הוא בבית המשפט. אם חלילה יגיע נתניהו יום אחד כנאשם לאולם המשפטים של השופט מזוז יוכל לדרוש את פסילתו כי הוא כבר חיווה דעתו על מנהיגותו.
גם זה מוסיף בהכרח לתחושת חלק מהציבור ש”המשחק מכור”. כמו אצל שופטת המעצרים.
אז השופט מזוז “התחיל” – ואני אמשיך. המנהיגות שלנו היא באמת בעייה. היא איננה “מופת”. אבל לצערנו – לא רק בעת האחרונה. הרי מזוז נחשב לוחם בשחיתות השלטונית כבר שנים רבות. רבים הועמדו לדין בימי כהונתו כיועמ”ש. אמנם הוא היה זה שסגר לאריאל שרון את תיק האי היווני אחרי שפרקליטת המדינה ארבל החליטה כבר להגיש כתב אישום, החלטה ששופט בית המשפט העליון יצחק זמיר הגדיר “יום חג לשחיתות”. וזה היה היועץ המשפטי מזוז שסגר לאולמרט תיקים בסיטונאות, אך גם העמיד אותו לדין בתיקים אחרים. הוא גם לא אישר לפתוח מחדש את תיקי העמותות של ברק. אך ודאי לא שכח כבר את בניזרי, הנגבי, הירשזון, קצב, רמון? הרי את כולם העמיד לדין. העדר מנהיגות מופת או מנהיגים שקועים בחשדות ובחקירות לא הגיעו בעת האחרונה לחיינו עם חקירות נתניהו.
מנהיגות מושחתת בישראל אינה בגדר חדשות. היא לחם חוקנו בעשורים האחרונים. השופט מזוז יודע זאת היטב. בראיון הפרישה שלו מתפקיד היועמ”ש לממשלה הגדיר את פרשיית השחיתות ברשות המיסים (בימי אולמרט-שולה זקן) כפרשיית השחיתות החמורה ביותר בתולדות המדינה כיון שהעידה על ניסיון הפשע המאורגן להשתלט על אחת מזרועות אכיפת החוק.
אבל השופט מזוז העיר גם הערה ארסית ומכוונת היטב אל “העדר הדוגמא האישית” מצד מנהיגינו. בענין זה לפחות ראוי להיזכר בהמלצה הישנה לכל מי שחמאה מרוחה על ראשו: לא לצאת לשמש. בשנת 2013, ערך החשב של משרד האוצר בדיקה שהעלתה כי במהלך כהונתו של מזוז כיועץ המשפטי לממשלה שולמו לו בטעות הטבות סוציאליות, בסכום מצטבר של כ- 100,000 ש”ח. בין היתר שולמו למזוז תוספת השתלמות של 7.5% במקום 5% וכן דמי הבראה.
באוקטובר 2013 פנתה היועצת המשפטית של משרד המשפטים, למזוז בדרישה כי ישיב את הכסף, אולם הוא סירב בטענה כי אין המדינה זכאית לדרוש את השבת הכספים רטרואקטיבית, שנים לאחר ששולמו. ככל הידוע לי – לא החזיר את הכסף עד היום. כשהוא מדבר על “העדר דוגמא אישית” הוא יודע בדיוק על מה הוא מדבר.
ולפיכך : עם כל הכבוד לפרשת שופטת המעצרים (ואין כבוד) – לא בגללה אבדה המערכת המשפטית את אימון הציבור. היא הרוויחה אותו בעמל רב ובחוסר יושר.
כתבות נוספות
