איש האמת
פרופ’ אריה אלדד
בן 104 היה האלוף יצחק פונדק שנפטר השבוע, מאחרוני מפקדי השדה הבכירים של תש”ח. על פי בקשתו נקבר בניצנים, ליד קבר האחים של חברי הקיבוץ, וחיילי “גבעתי”, אשר נפלו על הגנתו במלחמת העצמאות. את עולמו קנה פונדק לא בשדות הקרב , בניצחונות שעליהם מיעט לספר, כמג”ד 53 “גבעתי”, או כמפקד חטיבה 9 “עודד” במבצעי “יואב” ו”חירם”. גם לא בכישלונות אותם ניתח באיזמל ביקורת עצמית חד, אלא דווקא במערכת חייו שניהל בשנים שלאחר מלחמת העצמאות, המערכה לטיהור שמם של מגיני ניצנים, 33 שנפלו בקרב ו-106 שנפלו בשבי המצרי ושמם הוכתם בידי קצין החינוך של “גבעתי” אבא קובנר. בדף הקרבי שפרסמה החטיבה לאחר נפילת ניצנים ב-7 ביוני 1948, כתב קובנר : “טוב ליפול בחפירות הבית מלהיכנע לפולש רצחני.להיכנע – כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית – חרפה היא: לצאת אל שבי האויב – חרפה ומוות! רק ללחום, ללחום וללחום! בכל האמצעים, בכל התנאים, בלי תנאי, בלי חשבון – בכל כוחות הנפש –כי לנו הניצחון, וקרוב הוא!” קובנר אולי רצה לחזק את רוחם של מגיני הדרום אך עשה זאת על חשבון דמם וגבורתם של מגיני ניצנים. מח”ט גבעתי, בתש”ח, שמעון אבידן, התנצל באחרית ימיו בפני לוחמי ניצנים. אבא קובנר לא חזר בו מעולם.
כל חייו חש פונדק אשמה על כי לא הצליח להציל את ניצנים ולכפות על מפקדי “גבעתי” לסייע לקיבוץ הנצור, המותקף בכל עוצמת הצבא המצרי הפולש. הוא גם ידע להצביע, בלי מורא, על הסיבות האיומות שגרמו לכך. לא אי יכולת, קבע פונדק, אלא אי רצון שנבע משיקולים פוליטיים. “ניצנים” הייתה קיבוץ של “הנוער הציוני”, לא חלק מהתנועות הקיבוציות הסוציאליסטיות. מח”ט גבעתי , שני המג”דים האחרים, וקצינים אחרים במטה החטיבה – היו אנשי השומר הצעיר. לכן, האשים פונדק, לא הפעילו את ארבעה תותחי 62מ”מ (“נפוליונצ’יק”) וסוללת מרגמות 120 שעמדו לרשותם כדי לסייע לניצנים. פונדק גם לא היסס לטעון כי “המח”ט נתן עדיפות בהצטיידות לקיבוצי השומר הצעיר. זה נשמע אולי מופרך, אבל תן לי לשאול מה היית עושה אילו היית עומד מול שתי דירות שעולות באש, מהן אחת שלך. לאן היית קופץ קודם?” לכן גם הוכתם שמם של מגיני ניצנים, כמי שנכנעו, ולא נלחמו עד מוות, בשעה שאיש לא העז למתוח ביקורת על “יד מרדכי” שמגיניה נסוגו כשבועיים קודם לכן (לאחר קרב גבורה). גם לא על מתיישבי כפר דרום, העיר העתיקה בירושלים, גוש עציון או קיבוץ גזר שנכבש בידי הלגיון וכ- 50 מגיניו נפלו בשבי. למרות ההתנגשות החזיתית עם מפקד החטיבה וקצין החינוך שלה לא שינה פונדק את הערכתו כלפיהם : “אבידן היה המח”ט הטוב ביותר במלחמת העצמאות ולדפים הקרביים של אבא קובנר היה ערך עצום.”
את נפילת ניצנים נשא פונדק על שכמו ונלחם לטיהור שם מגיניו, אך בהישג אחר של מלחמת העצמאות היה דווקא גאה מאד : מאתיים כפרים ערבים היו כאן, אמר, ואינם עוד. אם לא היינו עושים זאת היו היום גם בדרום מיליון ערבים, כמו בגליל.
אחרי שהקים את הנח”ל ואת גייסות השריון – השתחרר מצה”ל, אך ב-1971 שב לשירות כמושל רצועת עזה וצפון סיני. הוא ניסה לפתור את בעיית הפליטים בעזה על ידי יישובם בצפון סיני. “אז היו שם 320,000 ערבים וזה היה אפשרי”. את הכישלון תלה באריאל שרון שהיה אז אלוף פיקוד הדרום “שעשה שם חזירויות על גבי חזירויות”.יצחק פונדק לא היה איש “ארץ ישראל השלמה”. לימים תמך בנסיגה חד צדדית מרצועת עזה ובהקמת מדינה פלשתינאית ביו”ש ובעזה. אבל הוא היה קצין ישר , איש אמת שלחם למען הצדק, גם הצדק ההיסטורי. הלוואי יהיו לנו רבים כמותו.
כתבות נוספות
