אֵיפָה ואֵיפָה בבג”צ
פרופ’ אריה אלדד
מחר, יום ד’, יקיים בג”צ, בהרכב כבוד השופטים עמית מלצר וברון דיון בעתירת התושבים הערבים של חאן-אל אחמר, שלא להרוס את “הכפר” שלהם ולא להעבירם למגרשים שפיתחה המדינה עבורם, ולמבנים שהציבה עבורם, ואל בית הספר שבנתה עבורם במרחק של כ7 ק”מ מהמיקום הנוכחי, אל איזור אבו דיס.
טוב. אז איפה הבעייה?
כבר תשע שנים דן הבג”צ בנושא. תחילה קיבל את טענותיה הקלושות של המדינה שהיא תקבע את סדר העדיפויות שלה בענין סדרי העדיפויות להריסה ופינוי. ולא חייב אותה להרוס . באותן שנים שיתפו המדינה ובג”צ פעולה בגרירת רגליים וסחבת מכוונת. אבל כשהחליטה המדינה סוף סוף לעמוד על שלה , ולפנות את הכפר הבדואי שהתנחל באדמות כפר אדומים ובמרחק עשרות מטרים בודדות מהכביש הראשי, האסורים לחלוטין בבניה – ניתן סוף סוף פסק הדין “הסופי” בבג”צ5193/18 . לפני חודשיים כתבו השופטים הנכבדים נ’ סולברג, ע’ ברון וי’ וילנר :”אנחנו כבר אחרי הדקה התשעים…צוי ההריסה הוצאו עוד בשנת 2009. הקולות שנשמעו באולם בית המשפט הקוראים לשיתוף פעולה ולדיאלוג, ראויים ככל שיהיו, מן הדין היה להפנותם בזמן אמת, במהלך השנים, כלפי קובעי המדיניות….כשם שלא היתה עילה להורות למדינה לאכוף את הדין בשעה שביקשה להימנע מכך, כך אין עילה להורות לה להימנע מלאכוף את הדין בשעה שהיא מבקשת לעשות כן”.
ואז הגיעו הדחפורים לשטח, והערבים הניפו דגלי פלשתין לצד כביש מס’ 1 ושוב רצו עם עוזריהם היהודים לבית המשפט וביקשו מהשופטת ברון להוציא צו מניעה להריסה עד לדיון, אותו דיון שיתקיים מחר, ומה בקשתם? שהמדינה תאשר להם לבנות… באדמות כפר אדומים, בצמוד לכביש הראשי. כאילו לא דנו בכך כבר תשע שנים.
ניתן היה לצפות שהשופטת “תזרוק אותם מכל המדרגות”. הרי זכורים לנו ארועים דומים אבל הפוכים: בשכונת “בתי דריינוף” בבית אל, ולאחרונה ב”דרך האבות”. המדינה והמתיישבים באו לבית המשפט והציעו חלופות, במקרים מסויימים – תוכניות מאושרות וחתומות. אבל בג”צ סרב לעסוק בבקשות כשהוא נסמך על העיקרון המקודש של “סופיות הדיון”. סרבו אפילו למנוע הריסה של בית אחד ש”פלש” 40 ס”מ לשטח ערבי פרטי. והרסו את כל הבית. ייקוב הדין את ההר .
אבל בחאן-אל-אחמר נהגה השופטת אחרת. איפה ואיפה. משפט אחד ליהודים – משפט אחר לערבים. עם היהודים ימצו את הדין בהריסה חסרת טעם ותכלית, גם אם המדינה מציגה תוכניות בניה מאושרות לביצוע בתוך שבועות אחדים. אך בית המשפט התעקש כי הוא כבר “אמר את דברו” ואי אפשר לטרטר אותו שוב ושוב בעניינים שהוא כבר פסק בהם. אבל כשמדובר בערבים, בכוח הקדומני של הרשות הפלשתינאית במימוש כוונתה המוצהרת להשתלט על שטחי C, על איזור 1E, ולייצר נוכחות בנויה על הכביש האיסטרטגי מס’ 1 – כשמדובר בערבים שהניפו עכשיו דגלי אש”פ כדי שכולם ידעו את מי הם מיצגים – עבורם מוציאה כבוד השופטת ענת ברון – כן, ממש אותה שופטת שחתמה בסוף מאי על פס”ד “סופי” הקובע ההיפך – צו על תנאי למניעת ההריסה , ומחר יש דיון מחודש בבקשתם החצופה לעילא של הערבים לבנות באדמות המדינה שהוקצו לפני עשרות שנים להתישבות יהודית בכפר אדומים.
אֵיפָה ואֵיפָה, אין “סופיות הדיון” , כי אין צדק.
ולכן גם אובד האימון בבית המשפט העליון. אתם מחפשים “סכנה לדמוקרטיה”? אבדן אימון הציבור בבית המשפט העליון הוא סכנה מובהקת. ואחר כך שלא יתפלא איש מדוע רוצה הציבור ונציגיו בכנסת להגביל את כוחו של בג”צ , לחוקק “פסקת התגברות” או את “חוק יסוד – השפיטה”.
אני תושב כפר אדומים. מידי יום אני רואה איך הבדואים, כמו בנגב, משתלטים על עוד ועוד אדמות מדינה, בונים בניגוד לחוק באין מפריע. והמדינה נמנעת מלהתעמת איתם, וגוררת רגליים. וכשכבר היא מחליטה לבלום את השתלטות הרש”פ על השטח ולאחר עשר שנים גם לאכוף צווי הריסה – בא בג”צ ועוצר את המדינה. לא כמו בבית אל או בנתיב האבות.
מחר יתקיים הדיון בבג”צ. “לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה” כתוב בספר דברים. מחר נדע אם לא רק שופטת אחת אלא בית המשפט העליון כולו פוטר עצמו מהכלל הזה.
כתבות נוספות
