איך לשמור על גוש הימין
פרופ’ אריה אלדד
.
הימין אינו גוש הומוגני, אין בו הסכמה בענייני חברה ומשק, הוא מפולג בנושאי דת ומדינה וגיוס לצה”ל . יש בו חילונים ומסורתיים ודתיים ( בעיקר) וגם חילונים. אין בו כמעט כאלו שלא חשוב להם להיות יהודים. או שגם נכדיהם יהיו כאלה. רוב החרדים שייכים לימין הזה גם אם -בהכללה גסה -הם צמים בתענית אסתר אך לא מניפים דגל ביום העצמאות.
הימין בישראל הוא לאומי ופטריוטי מאד, שמרן, נוטה להיות דתי או מסורתי, ומתעקש על שמירת אופיה היהודי של המדינה . יש להם הרבה יותר ילדים מאשר לשמאל . רבים בימין הזה תומכים בזכותו של עם ישראל ליישב את כל חלקי ארץ ישראל. בספרם החשוב של שמואל רוזנר וקמיל פוקס “יהדותישראלית” שהתפרסם לאחרונה מצאתי כי 82% בימין סבורים כי יישוב א”י השלמה הוא מה שיהודי טוב צריך לעשות. בסך הכל תומכים בעמדה זו 54% מכלל היהודים בארץ.
היחס לארץ ישראל וההתיישבות ביהודה ובשומרון הם מקור הענין שלי בימין הישראלי. ולפיכך אני מודאג ממה שקורה במחנה הציונות הדתית. ויותר ממה שאני מצפה מ”הימין” בישראל לספח מחר בבקר את יו”ש ולהקים בית מקדש בהר הבית – אני חושש מתמונת הראי שלו המשתקפת במחנה השמאל : גם כשהם רואים עצמם פטריוטים – ה”פאטריה” , המולדת השלמה, אינה חשובה להם. הם מוכנים, מי בשמחה גדולה ומי בצער – לוותר על לב המולדת שלנו כדי להגיע לשלום, או כדי לא לשלוט בערבים ולסכן את הרוב היהודי במדינה. אם הם יעלו לשלטון הם ינסו להגיע להסכם עם הערבים למסירת חלקים גדולים מיו”ש וירושלים לאויבינו. ואם לא יצליחו להגיע להסכם – הם ינסו לבצע מהלך חד צדדי. שוב מין “התנתקות”. ולכן אני מבקש להבטיח ש”הימין” ימשיך להחזיק בשלטון. גם אם לדעתי בסוגיית ארץ ישראל – נתניהו ליברמן וכחלון הם מרכז, ולא ימין.
נמקד את המשקפת בימין האמיתי.
בצלאל סמוטריץ זכה השבוע בבחירות הפנימיות במפלגת “האיחוד הלאומי- תקומה”. הוא הביס את אורי אריאל, המנהיג הוותיק של המפלגה. בראיונות הניצחון שלו הביע סמוטריץ את כאבו על שהיה עליו לעולל כך לחברו הבכיר ממנו וליטול ממנו את כתרו.
היו לא מעטים במחנה הזה שמשכו כתפיים באדישות וסרבו להשתתף בכאבו של סמוטריץ. הם זכרו היטב כי מדובר בפוליטיקה. כך עשה אריאל לשותפיו ולקודמיו. כך יעשו לסמוטריץ אלו שידיחו אותו מן ההנהגה בבא העת. דור הולך ודור בא.
אלא שמאבקי ההנהגה בציונות הדתית – כמו בשמאל במרכז ובשוליים – גורמים לעיתים תכופות לפיצולים יותר ממה שהם מביאים לאיחודים. מתנחלים רבים אוהבים את סמוטריץ. בסקר שפורסם בערוץ 13 אמרו 36% מהם כי סמוטריץ ייצג אותם בצורה הטובה ביותר. 12% סימנו את בנט ורק 8% חשבו כי נתניהו מייצג אותם. יש לו דימוי חדש ורענן בהשוואה לאורי אריאל ולכן סיכוייו למשוך קולות – לא רק בקרב עסקני מרכז תקומה אלא גם בקרב מצביעי הציונות הדתית – טובים הרבה יותר. עתה נותר רק לקוות כי שרידי “הבית היהודי”, אשר בנט ושקד נטשו בלי להותיר אחריהם יורש טבעי , יתאוששו בזמן ויבחרו בסמוטריץ להיות גם מנהיג הרשימה כולה. למתבונן מן החוץ זו נראית הבחירה הראויה והאלקטוראלית ביותר. אבל המתבונן מן החוץ לא מורכב מהיסודות הנפשיים של מצביעי “הבית היהודי”, שגם אם שינה את שמו שוב ושוב – נותר ה”מפד”ל, נשאר “המזרחי”. אותה מפלגה אשר עד 1977 היתה מפלגת מרכז מובהקת, חברה בכל ממשלות מפא”י, ודואגת בעיקר לתקציבי מוסדותיה ומשכורות עסקניה.
ולכן – יש לחשוש כי אותם שרידים של המפד”ל ההיסטורית, המרכיבים את “הבית היהודי” לא יקבלו עליהם את מנהיגותו של סמוטריץ שהוא “קצת קיצוני מדי” בשבילם, וימשיכו לחפש להם מנהיג חדש מבחוץ. השמועות במגזר מזהירות כי כל ידוען חובש כיפה נמצא בקבוצת הסיכון. אפילו ליורם כהן, ראש השב”כ לשעבר פנו, אף שעל פי עמדותיו המוצהרות הוא שייך לגוש המרכז-שמאל ולא לימין. כפי שנודע לכתבנו – כהן לא דחה את הרעיון אבל הציב תנאי : בלי סמוטריץ… גם מי שהיה הרבצ”ר רפי פרץ מחוזר על ידם, וכנראה לא רק על ידם. אם הם יבחרו בו לכנס את העדר שהתפזר בלא רועים – צפויה התנגשות בינו ובין סמוטריץ. הרב רפי פרץ היה בימי ההתנתקות ראש המכינה הקדם צבאית בעצמונה, סמל ה”ממלכתיות” המפד”לניקית, מי שהתנגד בחריפות לכל גילוי או תביעה לסרוב פקודה. פינוי המכינה שלו – בריקודים ודמעות – זכה להרבה מחמאות בעיקר מצד אלו שמעולם לא הצביעו ולעולם לא יצביעו למפלגת ימין. לעומתו נמנה סמוטריץ על הפעילים התקיפים ביותר לעצירת ההתנתקות, הוא נעצר לשלושה שבועות בידי השב”כ באשמת חסימת כבישים. ולפיכך הצבתו של הרב פרץ בראש רשימת הבית היהודי עשויה להביא לפילוג נוסף ברשימה שעדיין מנסה להתאושש מנטישת מנהיגיה. פילוג כזה ימחק את המפד”ל ההיסטורית, הבית היהודי יחרב, ולא יעבור את אחוז החסימה. אם זה לא היה מסוכן ל”גוש הימין” ודאי לא הייתי מצטער מאד על האבדן הזה.
אלא שבבחירות הקרובות גוש הימין אינו יכול להרשות לעצמו להשתעשע בפיצולים נוספים. פיצול אחד כבר אינו ניתן למניעה ואבדן הקולות הטמון בו הוא כבר בגדר עובדה. אלו הקולות שיינתנו למשה פייגלין אשר גם בתוספת “הסטלנים החדשים” שהצטרפו לאחרונה למפלגתו לא יעברו את אחוז החסימה. חבל על הקולות הללו שיזרקו לפח – אבל מתוך היכרות שטחית עם פייגלין – אין כנראה סיכוי לשכנע אותו שאיננו משיח צדקנו ושהוא לא עתיד לזכות 10 מנדטים ולהיות “הפתעת הבחירות”. מקצת מאלו שהלכו אחריו שולל בשנותיו בליכוד – ממשיכים להאמין בו. אין מה לעשות. הנחמה היחידה היא שגם בשמאל יש כל מיני כאלה.
ולפיכך כל שאר המפלגות בימין חייבות להצטרף ל”איחוד הלאומי”. להפוך אותו שוב לאיחוד מפלגות. ( היום רק “תקומה” מתקשטת בכתר “האיחוד”) גם אם יהא זה “בלוק טכני” בלבד. אשר יאפשר לא רק לאלי ישי להצטרף אלא גם לאנשי “עוצמה יהודית” של מיכאל בן ארי. האחרונים ודאי לא ירצו ולא יוכלו להצטרף לשום קואליציה עתידית, אך הצטרפותם במסגרת בלוק טכני תאפשר פרישה ממנו מיד לאחר הבחירות והתייצבות כאופוזיציה ימנית לממשלה, סמן ימני אמיתי בכנסת. כל שאר מרכיבי האיחוד הלאומי- הבית היהודי יוכלו להיות חברים בממשלת ימין. במקרה כזה תוכל מפלגת “הימין החדש” של בנט ושקד לזכות בקולות כל אנשי הימין האמיתי שאינם רוצים להצביע למפלגה דתית. נתניהו אמנם יוכל לשתות בקשית את המנדטים שלהם, כהרגלו, ויש גם חשש ששוב יתפתה לעשות זאת – אך גם הוא מבין בודאי כי גם אם הליכוד תהיה המפלגה הגדולה ביותר – נתניהו לא יצליח להרכיב ממשלה אם ידחוק מפלגות ימין מתחת לאחוז החסימה.
לאחר שנחשפו הסכמי אוסלו התחלנו לצעוק :”ארץ ישראל בסכנה”. זה נכון גם ערב הבחירות האלה.
כתבות נוספות
