איך נזכור את צוק איתן?
פרופ’ אריה אלדד
רבים זוכרים כי במלחמת יום הכיפורים נפלו כאלפיים ומאתיים חיילי צה”ל. אך כמה מאיתנו זוכרים כמה נפלו במלחמת ששת הימים?
הזיכרון הוא סלקטיבי. גם הזיכרון האישי וגם זה הלאומי. אנו זוכרים אחרת מלחמות שבהם ניצחנו, ובהם כביכול, מתעמעם תג המחיר שולם על הניצחון הזה. בששת הימים היה הניצחון כביר. 779 חללים נפלו כדי להסיר את האיום הקיומי שריחף מעלינו ולשחרר את חבלי מולדת כבושים. המשפחות זוכרות היטב את החללים, אך בתודעת עם ישראל נחרט הניצחון ולא המחיר. מלחמת יום הכיפורים לעומתה הייתה טראומה לאומית. ההישג העיקרי שלנו היה שלא הצליחו להביס אותנו. והמחיר זכור היטב , הוא הפך לנושא העיקרי כשמציינים מידי שנה את המלחמה הקשה ההיא.
וכך היה גם בימי קדם. בתנ”ך נזכר מספר חללי עם ישראל בעיקר במלחמות בהם נחלנו תבוסה, וכמעט תמיד כשהתחוללה מלחמת אחים.וכמעט אף פעם לא – כשניצחנו. כאשר מביסים את האויב – מונים את חלליו, ולא רושמים בדפי ההיסטוריה את חללי ישראל. כי יש טעם בקרבן הכואב.
יותר מחמישים יום נמשך “צוק איתן”. שבעים ושניים חללים איבדנו במערכה ההיא. ישראל הגדולה והחזקה נלחמה רק בארגון טרור. אמנם חמוש ומחופר היטב, אך אין כל ספק כי היתרון המספרי והטכנולוגי היה שלנו. הישגי המערכה ההיא שנויים במחלוקת. האם הרתענו את החמאס? הרי כבר היום יש לפחות 15 מנהרות שנחפרו לשטחנו והחמאס ממתינים לשעת הכושר לשוב ולהכות בנו.
דו”ח מבקר המדינה על “צוק איתן” שיתפרסם היום לא יפתיע איש. לו הייתה ישראל מפיקה לקחים נכונים מחטיפת גלעד שליט באמצעות מנהרה – לא היינו צריכים לצאת שוב ושוב למלחמות בעזה. לא היינו זקוקים ליותר מחמישים יום ו-72 קרבנות כדי להשיג הישגים מוגבלים וזמניים מול החמאס. לא היינו נזקקים לכל כך הרבה גבורה וחירוף נפש ואומץ אישי שיחפו על מחדלים הקברניטים. נתניהו היה ראש ממשלה בימי המערכה הזאת, וגם בחמש השנים שקדמו לה. אהוד ברק היה שר הביטחון מ2007 ועד 2013. אלו השנים שבהם היה על צה”ל להכין תשובה, טכנולוגית וטקטית, לבנות תורת לחימה ולתרגל אותה כדי להתגבר על המנהרות. זה לא קרה. זה לא קרה גם בימי שר הביטחון יעלון, שנכנס לתפקידו ב2013 ושימש בכהונתו בימי “צוק איתן”. גבי אשכנזי היה הרמטכ”ל , אחרי מלחמת לבנון השנייה, אחרי חטיפת שליט. גם הוא אחראי, לא פחות מבני גנץ שבא בעקבותיו והיה הרמטכ”ל גם בימי “צוק איתן”. הם לא הכינו את צה”ל למלחמת מנהרות. כל זה צריך להיות כתוב בדו”ח מבקר המדינה אם הוא יעשה מלאכתו נאמנה. ולא רק ברמה הטכנית והטקטית, כי אם גם, אולי בייחוד, ברמה האסטרטגית. ממשלות ישראל חייבות לקבוע יעדי מערכה. ובכל המלחמות שלנו מאז מלחמת ששת הימים אנו מוצאים כי זה הליקוי המרכזי בפעולות הממשלה והקבינט לפני המלחמות, ובמהלכן. הדרג המדיני נמנע, מהסס ומגמגם כשבאה העת להגדיר במפורש ובכתב מה הם יעדי המלחמה . או שהוא עושה זאת במונחים כוללניים ועמומים. בכל המלחמות שהיו לנו בעשורים האחרונים צה”ל הוא זה שהגדיר את היעדים- והקבינט אישר. לעיתים בדיעבד. קשה לראות בכך רק רשלנות. סביר יותר להניח שראשי ממשלות חוששים להגדיר יעד ברור, שמא יבואו אליהם אחרי המלחמה ויטיחו בהם את הכישלון. את אי השגת היעדים. תמיד עדיף לשרטט את עיגול המטרה רק לאחר שהחץ נורה.
כל הדברים הללו צריכים להיות כתובים בדו”ח, לידיעת הציבור. כדי שיוכל להעריך טוב יותר את מנהיגיו, ואת אלו המתיימרים להיות כאלו בעתיד. איני יודע אם אכן כך ייכתב בדו”ח, אבל אני יודע מה יהיה כתוב בהיסטוריה על “צוק איתן”: אנו נזכור את הגבורה ואת החללים. לא ניצחון.
כתבות נוספות
