אז למי להצביע?
פרופ’ אריה אלדד
זה קצת חוזר על עצמו. הנושא הזה. אבל לא אני אשם. הם התחילו. יש (שוב) בחירות בשבוע הבא.
כשירות לקוראים – מי שמתלבט בין העבודה למר”צ יכול לדלג על המאמר הזה ולחסוך לעצמו חמש דקות. גם אלו שהיו רוצים להצביע “משותפת” כי הם סובלים משנאה עצמית קלינית, אבל מודאגים בגלל יחסה של הרשימה הערבית ללהטבי”ם – שיחפשו לעצמו מצפן אחר. המאמר הזה נועד לפרוש בפני תומכי המחנה הלאומי את שיקולי ההצבעה שלי. כמענה לשאלות כמה מקוראי : “נו, אז למי תצביע?”
תחילה יש צורך להחליט אם ההצבעה שלכם היא אידיאולוגית, פרסונאלית או אסטרטגית.
קוראיו הקבועים של הטור הזה יודעים כבר בודאי שאינני מתנזר מאידיאולוגיה. זו הביאה אותי לכנסת. עשר שנים שירתתי בה ואני מכיר היטב את הפער בין האידיאולוגיה לפוליטיקה. את הכוחות המניעים פוליטיקאים לדבוק באמונתם או לזנוח אותה. האידיאולוגיה היא המאיצה בי מידי שבוע לכתוב על הדברים שאני מאמין בהם. אבל בבחירות מותר, יש אומרים אפילו חובה, לשקול גם שיקולים אסטרטגיים.
בוחרי המחנה הלאומי עשויים להתלבט בין הצבעה לנתניהו ולליכוד, לימינה של בנט ושקד, לתקוה חדשה של סער, או לציונות הדתית של סמוטריץ ובן גביר. גם בין המצביעים הקבועים לש”ס וליהדות התורה יש כמה רבבות מתלבטים. זה המבחר. ליברמן כמובן אינו חלופה. לא אסטרטגית ודאי לא אידיאולוגית. מי שהמיר בקלילות את קמפיין שנאת הערבים במסע צלב נגד החרדים – אינו יכול להיות חשוד באידיאולוגיה משום סוג. אצלו אין השנאה נעוצה בהשקפת עולם או רגש לוהט. שנאתו-אומנותו. וכיון שיש עתה בציבור היהודי שאינו ליכודניקי שרוף יותר שונאי חרדים משונאי ערבים – זו הפלטפורמה הנוכחית שלו. מי שהצהיר שהוא מתנגד לחוק הלאום – הוציא עצמו מן המחנה הלאומי. מי שתומך בהקמת מדינה פלשתינאית הוא לא ימין. לפחות לא כזה שאני גאה להשתייך אליו. ולפיכך – ודאי לא ליברמן.
איך להחליט? אפשר כמובן לבחון את מצעי המפלגות. אלו הם בדרך כלל מסמכים חלולים, דחוסים בכוונות טובות הצהרות והבטחות ריקות, שצמוד להן תירוץ קבוע מדוע לא יתמלאו : לו היו בידי המבטיח 61 מנדטים – מיד היה קם ומשנה סדרי בראשית. משלא ניתן לו הכוח – הוא פטור מכל התחייבויותיו. וכיון שאין מפלגה שתקבל בעתיד הנראה לעין כוח כזה – אנחנו פטורים מקריאת המסמכים המשמימים הללו. אפשר כמובן לבחון את המפלגות השונות על פי הצהרות מנהיגיהן. אין כמובן הכרח להאמין להם. אפילו רצוי לא אבל כיון שרוב ההצהרות עוסקות בשאלה ממוקדת אחת : עם נתניהו – או נגדו? ניתן להשתמש בעמדה מוצהרת כזו ככלי לסינון ראשוני של מפלגות המחנה הלאומי.
ניטול מצפן ונתחיל לנווט במפה הפוליטית, בגבולות הגזרה שהגדרנו.
בשעת הדחק, או במצב חירום לאומי, מצביעי המחנה הלאומי עשויים אפילו להצביע ליכוד, כלומר לנתניהו. זוהי הצבעה פרסונלית. לא אידיאולוגית . הם עשו כך בעבר, ויעשו כך בעתיד. אי אפשר לשכנע אותם כנראה עם ההתנתקות, הקפאת הבניה ביו”ש וירושלים, מניעת כל רפורמה במערכת המשפט, מחדל הריבונות או חאן אל אחמר. מי שמוכן למחול לו על כל פשעיו אלו , ועל מה שכתוב בכתבי האישום שלו ( ועל המתנות שקיבל בתיק 1000 כבר הודה, כידוע, והוא רק טוען שזה בסדר) – יצביע כמובן לנתניהו. אין הוא נזקק לעצותי או לתבחינים שלי, מיהו ימין ומי רק מתחזה.
הלאה. גדעון סער בראשות “תקווה חדשה” הוא “ימני” הרבה יותר מנתניהו. הוא לא כשל במבחן ההתנתקות. וצלח גם מבחנים לאומיים חשובים נוספים.במבחר שהצעתי הוא היחיד המצהיר שלא ישב עם נתניהו ולפיכך זוהי בחירה נכונה למצביעי הימין שקצו בו. אבל מרגע שהצהיר כך, הוא דן עצמו לאופוזיציה אם נתניהו יצליח, או לממשלה היפוטטית של מר”צ-עבודה-ימינה- סער-ליברמן-לפיד. בינינו : אין חיה כזאת. יש כמובן אפשרות שאם נתניהו לא יצליח להרכיב ממשלה יחפשו החרדים אפשרות אחרת. אך אינני רואה את ש”ס, או יהדות התורה, יושבים בצוותא חדא עם מר”צ , לפיד או ליברמן.
נמשיך ימינה. ימינה של בנט ואיילת שקד. אידיאולוגית – הם בסדר. בתחום דת ומדינה אני אפילו קרוב יותר להשקפותיהם מאשר ל”ציונות הדתית” החרדל”ית. בצרוף כל האזהרות וההסתייגויות המוכרות לגבי הצהרות והבטחות של כל המנהיגים הפוליטיים לפני בחירות ( לא להאמין לאף מילה שלהם) – זו אפשרות טובה.
הגענו לקצה הסקאלה “הציונות הדתית” בראשות סמוטריץ, שחבר ( תודה לאל) לבן גביר ול”עוצמה יהודית”. לגבי ארץ ישראל הם בסדר גמור. לא יבגדו. .בענייני דת ומדינה אני מעדיף כאמור את נוסחאות “אמנת כינרת”/ גביזון-מידן על פני החרד”ל שהם נוטים למרוח על כל דבר. נקודות בונוס מגיעות להם על שאיחדו את שברי המפלגות שלהם למשהו עם סיכוי סביר לצלוח את אחוז החסימה, והצליחו , כך יש לקוות , למנוע (מה שהח”מ עצמו היה שותף לו פעם) – בזבוז קולות המחנה הלאומי.
עד כאן המבחן האידיאולוגי. מי שזה נייר הלקמוס היחיד שבאמתחתו – יכול לפרוש לשנ”צ- סופ”ש כבר עכשיו. אבל אם הגעתם עד כה, עוד מאמץ אחרון ונגמור עם זה.
לסולם השיקולים יש לצרף כאן שלב של שיקול אסטרטגי. אם במחנה השמאל שוקלים המצביעים שיקולים כאלה – אין סיבה שהמחנה הלאומי יתנזר מהם. תוצאות הבחירות, למרות קוו התעמולה של נתניהו, לא יהיו תלויות בשאלה אם לליכוד יהיו 28, 30 או 32 מנדטים. הן תהינה תלויות במידה רבה במפלגות שלא יצלחו את אחוז החסימה. הדאגות של השמאל – אינן דאגותי. אבל כשמפלגת “הציונות הדתית” אינה רחוקה מקו הסכנה – הצבעה עבורה תהיה אסטרטגיה נכונה . בלעדיהם לא תהיה “ממשלת ימין” ( עד כמה שהמושג הזה שווה משהו, כי בראשות נתניהו, כזכור, לא השיג “הימין” אף לא אחד מיעדיו המערכתיים). ולפיכך – “ציונות דתית” בכנסת הם תנאי הכרחי – אך לא מספיק, להקמת “ממשלת ימין”. כי נתניהו יעשה ככל שהוא יכול לחמוק מתלות מוחלטת בכל אחד משותפיו. הוא זקוק ל”ציונות הדתית” לא כדי להקים ממשלה איתם – אלא כדי להשתמש בהם כמנוף לחץ על שותפים /עריקים אפשריים אחרים ולהקים ממשלה בלעדיהם. ( שותפים אחרים? מגוש “רק לא נתניהו”? על מה הבן-אדם מדבר? על דמויי-גנץ. הרי גם עליו לא חשבנו שיחבור לנתניהו.יש הפתעות בחיים.)
ואל תגידו – מצבה של “הציונות הדתית” בסקרים יציב. הם מעל אחוז החסימה. הסקרים הללו, בייחוד האינטרנטיים, אינם שווים הרבה. שימו לב איך הם נערכים : יש לחברת סקרים 5000 איש בפאנל. הם פונים אליהם ומציעים להם להשתתף בסקר בחירות תמורת במבה או שובר הנחה לרכבת שדים בלונה פארק. 500 רוצים להשתתף. בייחוד כאלו שהם מצביעים אידיאולוגיים של מפלגה קטנה או רמאים מטעם מפלגה גדולה. זו ההטייה המובנית בסקרים כאלו. אז אל תירדמו. עטו מסכה וצאו להצביע.
אה כן. עוד משהו : תתחסנו.
( צילום – הני, ויקיפדיה)
כתבות נוספות
